פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
משחק דמקה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%4
אהבתי
%6
מעניין
%10
לא אהבתי
%80
שם:  משחק דמקה
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: ברוך גוטליב

פרק 1

משמרת הלילה התחילה בשעה עשר בערב, אך לפי ההוראות חויבו שוטרי הסיור להתייצב לתדרוך חצי שעה קודם. זמן זה נועד להתארגנות, לקבלת עדכונים ולחלוקת ומשימות. ואולי גם להכנה הנפשית לפני שהשוטרים ייבלעו אל תוך הלילה.

לא הייתי שוטר ממש. בתקופת הלימודים באוניברסיטה מצאתי עבודה בתור שוטר במינוי מיוחד, מעין כוח עזר ליחידות סיור משטרתיות שקרסו תחת הנטל. עבודה זו התאימה לי מפני שיכולתי לבחור את המשמרות הרצויות לי, אבל לא רק בגלל זה. ההרפתקנות השפיעה באותה תקופה על מעשיי.

שוטרי סיור במדים מהווים את שלד הכוח המשטרתי, אנשי כול-בו שייעודם למלא כל תפקיד, החל מאבטחה וכלה בחקירות ובבילוש. משימתם העיקרית היא להסתובב בניידות כחולות-לבנות ברחובות העיר, להפגין נוכחות ולטפל באירועים חריגים. יחידת הסיור המרחבית התחלקה לשלוש יחידות משנה שהחליפו ביניהן משמרות סביב השעון. מאחר שלא השתייכתי באופן קבוע ליחידה מסוימת, נפלו בחלקי לרוב משימות נחותות. במילים אחרות שימשתי בעיקר שומר לבוש במדי שוטר. אך לעתים רחוקות גם אני זכיתי לסייר בניידת.

באותו לילה קוג'ק היה מפקד היחידה, דבר אשר לא הבטיח לי שום דבר טוב. הוא היה בריון גס עם קרחת גדולה שהעניקה לו את הכינוי. אותי הוא חיבב בערך כמו את האנשים שעצר, לכן תמיד הייתי מודאג לקראת המשמרות בראשותו. כשנכנסתי לחדר היחידה השוטרים כבר התכנסו במקום, ושתו קפה. בירכתי אותם בשקט והתיישבתי בפינה. מישהו הושיט לי ספלון והייתי אולי מרגיש כחלק מהקבוצה המלוכדת הזאת, אילולא הציפייה לבאות שקיננה בתוכי.

לאחר שניתנו ההוראות ונקבעו צוותי שלוש הניידות, החשש לגורלי רק התחזק. חוץ מהיומן המרחבי, אחד המקומות המשעממים ביותר בעיר, אך בעל יתרונות כמו קורת גג ותאורה, התפקיד הקבוע היחיד שנותר לאיוש היה אבטחת מעונו של שגריר, שבחר להתגורר דווקא בחלקו הפרוע והמסוכן של העיר. האתר הדיפלומטי הזה כלל בניין מהודר שטבל בגן נרחב, שניהם מוקפים, ובצדק, בחומה גבוהה. מולו השתרעה גינה מוזנחת, אשר ללא קשר לייעודה המקורי שימשה בכל שעות היממה את הפרוצות ואת הנרקומנים הרבים שגרו סביבה.

מכוון שלמאבטח של בית השגריר לא נבנתה עמדת מסתור, ספסלי הגינה שמשו גם אותו. בעבר כבר יצא לי לבלות עליהם לילות ארוכים, כשאני רועד מקור ומתפלל לסיים את המשמרת בשלום. בהעדר תנאים נמנעו רוב מפקדי היחידות מלשלוח מאבטחים למקום בהעדיפם להפקיר את חיי השגריר על פני הפקרת חיי השוטרים שבאחריותם. קוג'ק לעומתם הקפיד להציב אותי במקום המצמרר הזה.

בהכנעה וביאוש חיכיתי לשמוע את גזר דיני, אבל במקום להישלח לגינה שורצת קרימינלים, נכלאתי במוסד פסיכיאטרי סגור, שבו הייתי אמור להשגיח על פושע שנשלח לשם לצורך אבחון.


קורא מקרי ודאי יעיר לעצמו: "מהפח אל הפחת", אך עבורי זו הייתה בהחלט הפתעה נעימה, אשר חוץ מהדימוי המצמרר הבטיחה לי ביטחון אישי וחברה. נעשה לי חסד.

ביקור במוסד פסיכיאטרי יכול להיות חוויה מסעירה, אך גם אם זה נכון כאירוע חד פעמי, הוא מפסיק להיות כזה כבר בביקור הבא או בשעה השנייה של משמרת בת שמונה שעות. מבחינה חיצונית מוסד זה דומה לכל בית חולים רגיל, שכמוהו מורכב מבניינים אפורים וביניהם שבילי אספלט סדוק ומדשאות מתקרחות. הבניינים עצמם מחולקים למחלקות שכוללות "שטח ציבורי" עם הלובי והמסדרון, שבהם מעבירים החולים את רוב זמנם, דלפק, שמאחוריו נמצאים חדרי הסגל ולבסוף חדרי החולים. גם בית חולים רגיל איננו מקרין חום ושמחת חיים, אך המוסד הפסיכיאטרי מעצם היותו מוסד סגור השרה על המבקר עגמומיות מהולה בייאוש, למרות שמבחינה חיצונית אין בו דבר חריג. רק הצחנה החריפה שפורצת החוצה עם פתיחת הדלתות מבדילה אותו בבירור מאחיו התאום. חרף הניקיון היחסי הסירחון הלא מוסבר כה בלתי נסבל כאן, שאפילו בלילות החורף הקרים נפתחים החלונות לרווחה כדי לאפשר לאוויר הצח מבחוץ למהול את ריחות הביוב.

אבל החלק הקשה במוסד הם החולים. מקצתם מעוותים ומגעילים, אחרים מפוחדים ואומללים, והיתר סתם נודניקים מעצבנים. כך יחד עם הצער והכאב הם גורמים לך לצחוק ללא הפסקה גם זמן רב לאחר שיצאת משם, אבל הם גם קורעים לך את הלב.

בדרכנו למקום הזהירו אותי השוטרים להיות ערני: "הוא בדוקאי אלים ומסוכן. המנייאק כבר ניסה לתקוף את אחד השוטרים" אמר והוסיף: "יש לו גם נטיות אובדניות, שלא תסתבך איתו".

ידעתי מניסיוני, שעבריינים המובאים להסתכלות פסיכיאטרית הם בדרך כלל פושעים "כבדים". הרי אין הצדקה שהאשפוז הציבור יתבזבז על כל דק רקק שמתנהג כפסיכי. בפעמים הקודמות שביליתי כאן יצא לי לשמור רק על בעל שרצח את אשתו. הוא עשה רושם של מטורף לא מזיק, לפחות למין הזכרי, והוא אפילו התנדב לשמור עליי כשנמנמתי על הכורסא בלובי המחלקה שבה הוחזק. היתה לו רק יד אחת, אשר הספיקה, כאמור, לטפל באישתו האומללה ואני, כדי לא להסתכן, החרמתי לו את הפרוטזה בתקווה שזו תשמש לי ערובה למניעת בריחתו.

הפעם כנראה היה הסיפור קצת שונה. הקוקטייל הצבעוני של אלימות ומזוכיזם כפי שתיאר השוטר, הבטיח לי מפגש עם אישיות מרתקת במיוחד ולילה ללא שינה. לכן מייד עם היוודע הפרטים הללו דרשתי בתוקף לקבל מתיז גז מדמיע מפני שנאסר להכניס נשק חם למחלקה הסגורה. הסכמתי לרדת מהניידת רק אחרי שהמתיז ניתן לי בהשאלה עד הבוקר.

"מקווה שיישאר בו גז"- סיננתי לשוטרים בניסיון נואש לעודד את עצמי. כשהתרחקתי מהרכב שמעתי אותם צועקים אחרי: "חכה לבוקר. כשיתעורר, מצפה לך תמונה שלא תשכח לעולם".



מחלקה 8 ב' היתה מחלקת גברים, אשר שכנה בקומה שנייה בבניין בן שלוש קומות, ועל מנת להיכנס לתוכה נדרשתי להזדהות באינטרקום. כשנכנסתי פנימה השוטר שאותו עמדתי להחליף הראה לי את העצור. שמו היה יוסי מ.... כפי שנאמר לי בתדריך, ובעקבות האזהרה שקיבלתי ציפיתי לפגוש מישהו


מפחיד. אך במקום זאת מצאתי אדם רגיל, לפחות ממבט ראשון, אשר ישן במיטתו כמו יתר חבריו לחדר. הוא נראה תמים למדי. עיניו היו עצומות, ראשו המעוטר בשער שחור מונח על הכרית הממשלתית הכחולה, וגופו מכוסה עד צוואר בשמיכה באותו גוון. שחררתי את השוטר.

יתרונה העיקרי של משמרת הלילה הוא השקט והשחרור מהטרדות היומיות. ההבדל מורגש עוד יותר במקומות כמו בתי חולים ובמיוחד בתי חולים פסיכיאטריים. אין להשוות את המקום הזה בין שעות הצהריים, שבהן עשרות חולים משוטטים בין החדרים, נעולים בעולמם הכעור, רובם חסרי מנוחה, מדברים ללא הרף לעצמם או לאחרים, לעתים בגיבוב מילים ללא מובן או קשר ביניהן. הם בוהים באוויר או קודחים אותך בעיניהם תוך שהם מתעסקים בכל מיני דברים חסרי תכלית. לפעמים הם פורצים בצחוק פרוע וקולני כשהם פוערים את פיותיהם ומציגים לראווה את שיניהם הרקובות - בריאות השן איננה הצד החזק של אלה שבריאות הראש שלהם לקויה. גם אנשי הסגל והסניטציה לוקחים חלק בהמולה הכללית, אשר נגמרת רק עם כיבוי האורות. הלילה, בהשוואה לאנדרלמוסיה הרועשת של היום, הופך את המקום לכמעט שפוי.

המבקר המזדמן כמוני במוסד הסגור לעולם לא יבין אם אכן כל השוהים בו סובלים מבעיות מנטליות קשות שדורשת אשפוז כפוי, או שחלקם מצא את עצמו במקום האיום הזה רק בגלל מום גופני או פיגור שכלי שאינם מחייבים בהכרח גזרה כה נוראה. למרות המראות הדוחים של עיוותים גופניים ונפשיים, לא היה לי ספק, שבין החולים נמצאים כאן גם סתם אנשים אומללים, שכליאתם היא תוצאה של התאכזרות הנסיבות או של המערכת הביורוקרטית המנוכרת. על כך סיפר לי רופא תורן באחד מהביקורים הקודמים, שאנשים מוגבלים, מבוגרים בעיקר, נשלחים לארץ על ידי קרוביהם האכזריים שאינם יכולים או אינם רוצים להתמודד עם בעיותיהם. המסכנים האלה התקבלו בארצנו מתוקף חוק השבות, אך בהעדר פתרון אחר במהרה מוצאים את עצמם במוסדות הסגורים.

יצאתי יחד עם השוטר מחדרו של יוסי, ולאחר שנפרדנו ביקשתי מאחד האחים לאפשר לי לצאת לחלקו הפתוח של האגף. לא הסתכנתי במיוחד, כי לא הייתה אפשרות מעשית לברוח מהמחלקה. הדלתות תמיד נשמרו נעולות, והחלונות הממוגנים היו צרים למעבר הגוף האנושי. ציפה לי לילה ארוך ומשעמם, ולכן הפיתוי להתרווח לשעה קלה מול הטלוויזיה בחלק הפתוח היה רב מול הסיכון שבעזיבת המחלקה הסגורה. מה גם שבאותו ערב הקרינו סידרה משטרתית שאהבתי.

הצטרפתי לחולים שכבר התאספו ולשני אחים שהיו כמוני בתורנות. על המסך הקרינו פרסומות, אבל אני כאמור חיכיתי לסידרה, אשר תיארה את מעלליהם של השוטרים הבריטיים, עמיתיי למקצוע. רק שאצלנו, לעומתם, החיים היו קצת פחות זוהרים.

הפרק כמו תמיד התחיל בקצב מסחרר שהלך וגבר עד לרגע השיא שבו גיבורינו המסוקסים נתקלו במשוגע, בסרט כמובן, שריסס במקלע את בית החולים שברח ממנו. היינו מרותקים למסך, אך הקטע הזה היווה סימן ברור לסיום ההצגה. ההקשר הדליק נורה אדומה אצל האחים, והם מיד סילקו את כל החולים לחדריהם. "שלא יבואו להם רעיונות לראש" - הסבירו לי אחר כך.


הפרק הסתייםלאחר שהמשוגע נורה ואני כיביתי את המקלט וחזרתי לאגף הסגור. החולים כבר ישנו, וגם האחים לא נמצאו בסביבה. תכננתי לקרוא ספר, עד שארגיש עייף מספיק לנמנם על הכורסא את יתרת הלילה. שקט כמעט מוחלט נשמר במקום, ורק מדי פעם הוא הופרע בצרחות מבחוץ או באנחותיהם ונחירותיהם של החולים שישנו בחדרים הסמוכים. הם היו שקועים בשינה עמוקה, רובם תחת השפעת התרופות, אשר אמורות היו להבטיח לילה ללא הפרעות. לפני שהתמקמתי ניגשתי שוב למיטתו של יוסי. הוא שכב בדיוק באותה תנוחה שבה ראיתי אותו בפעם הקודמת.

לא חשתי בנוח במקום הזה וגם חששתי במקצת מיוסי, לכן כשעייפותי גברה, שקעתי בתנומה קטועה וטורדנית, שנמשכה זמן לא רב עד שקול חזק הקפיץ אותי על רגליי. "מה קורה כאן, לעזאזל"- מלמלתי לעצמי בזמן שמיהרתי לחדר, שממנו בקע הרעש. כשהדלקתי את האור מצאתי אדם מבוגר מתפתל על הרצפה מתחת למיטתו וגורר אותה מעליו בחריקה צורמנית. יתר שותפיו לחדר המשיכו לישון למרות הרעש המחריש. התכופפתי אליו בניסיון לראות מה הוא עושה, אך גם כשניסיתי למשוך אותו החוצה הוא התנגד בכל כוחו בתופסו ברגלי המיטה וצעק עלי בשפה בלתי מובנת. זה נראה כהתקף של טירוף, אך לי היה נדמה, כי במעשיו של האיש היתה גם איזו משמעות נסתרת. מולי היה אדם אומלל שהתנהגותו הפראית שדרה מצוקה קשה או כאב. קראתי לאחים, תחילה ללא מענה, ורק לאחר שגם אני צרחתי כמו משוגע, הם נכנסו לחדר משפשפים עיניים ומנערים את ראשיהם. לא התאפקתי לשאול אותם אם גם הם משתמשים בתרופות, שבהם ממלאים את חוליהם.

השניים האלה גררו את המסכן החוצה, ולמרות התנגדותו העזה, קשרו אותו למיטתו ברצועות שחוברו לידיו ולרגליו. כשהצעתי בכל זאת לברר מה הבעיה איתו, הם הבהירו שהאיש איננו מדבר עברית, דבר שכבר הצלחתי לאבחן בעצמי גם ללא השכלה רפואית, ושהוא עושה-צרות קבוע של המחלקה. לאחר התייעצות, הם הכניסו לו מנת סם הגונה, וכעבור מספר דקות השקט חזר. חרף המהומה רוב החולים לא התעוררו, ורק קומץ מהם ייצר תור קטן של דמויות מתנדנדות ליד השירותים.

המשך הלילה עבר ללא אירועים מיוחדים. התעוררתי יחד עם החולים זמן קצר לפני תום המשמרת. בכל מקום נורמלי שעה זו נחשבת למוקדמת למדי, במיוחד כשהאנשים אינם חייבים לקום ליום עבודה חדש. אך כאן, גם אם הימים לא הבטיחו שום דבר שכדאי להתעורר לקראתו, הם השכימו עם אור ראשון, אולי מתוך איזו אופטימיות אבסורדית או מפני שהלכו, או יותר נכון, נשלחו לישון מוקדם. המולת היום החלה עם יציאתם מחדריהם בדרכם לשירותים. רובם אמרו בוקר טוב בעוברם לידי. במבט חטוף הם נראו כמו חולים רגילים בכל בית חולים אחר, לבושים בפיג'מות כחולות, עם מגבות על צווארם וכלי רחצה בידיהם.


אך בהסתכלות מעמיקה יותר אפשר היה לזהות, שהתנהגותם מוזרה במקצת, במיוחד בזמן הרחצה. הפעולות האנושיות המוכרות בוצעו על ידם בתנועות מהירות וחדות, במין פראות תוקפנית, כך ששטיפת
הפנים הפכה אצלם לשפשוף בלתי פוסק ולשפיכת כמויות גדולות של מים. זאת כאילו במטרה להוכיח, שהם שומרים באדיקות על ההיגיינה כמו כל האנשים הבריאים. אחרים נותרו איטיים ואדישים. אלה התיזו מעט מים על עצמם והסתלקו בשקט. המשכתי לעקוב אחריהם, ממתין להופעתו של יוסי. לבסוף גם הוא יצא מחדרו, ברנש בגובה בינוני וללא תכונות חיצוניות בולטות.



בהליכתו היה פגם קל, אשר מצא ביטוי בתנועה מעט מוגבלת של הרגליים. הוא ניגש לכיור מבלי להסתכל לעברי, ולאחר שתלה את המגבת הוריד את חולצתו. באותו רגע הבנתי למה התכוון השוטר שהזהיר אותי מפני החווייה שמצפה לי. כל גופו מצווארו ועד למותניו היה מכוסה במאות ואולי באלפי צלקות של חתכים. הן היו בכל מקום: על זרועותיו, על בטנו, על צווארו ואפילו על גבו, עדות לסבל רב ואולי גם להנאה צרופה. החתכים היו מקבילים פחות או יותר, צפופים ברוב המקומות. חלקם כבר הלבינו ואחרים נראו עדיין טריים. לא ראיתי פיסת עור נקיה ללא סימן סכין עליה. מראה גופו היה סוריאליסטי ולא אנושי ולא יכולתי להתיק את עיני ממנו. ישבתי שם, בהיתי בו וחשבתי לעצמי: "מה עבר על הממזר המסכן הזה? איך הוא יכול היה לעשות את זה לעצמו?"

המשכתי לעקוב אחריו, המום ומסוקרן. ואילו יוסי, לאחר שגמר להתרחץ, לבש את חולצתו, אסף את חפציו וחזר לחדרו. בכל אותו הזמן הוא היה כמנותק מהסביבה ההומה והתעלם מנוכחותי.

בינתיים הגיעה משמרת חדשה של רופאים, אחיות ומטפלים, אשר החליפו את התורנים מהלילה. בית החולים התחיל להיכנס לקצבו היומי. גם החולים לקחו חלק בחגיגה הכללית. חלקם עזרו לסדר חדרים ומיטות, אחרים נדנדו לאחיות או סתם שוחחו או רבו ביניהם. אחדים מהם התיישבו לידי והציקו לי בכל מיני שטויות. בעיקר הם ביקשו שאדליק להם סיגריות כי נאסר עליהם להחזיק גפרורים ומצתים. בהדליקי אין ספור סיגריות חשבתי, שלא הייתי מסוגל להעביר כאן משמרת יומית. הטיפוסים המופרעים האלה עצבנו ודיכאו אותי יותר ממה שיכולתי לסבול, לכן שמחתי כשהמחליף שלי הגיע. לפני שעזבתי שוב הלכתי להציץ ביוסי. כמו קודם, הוא שכב באותה תנוחה קפואה עם מבט בוהה בתקרה. למרות שלא הצלחתי לעמוד על טיבו, שמחתי להימלט מכאן אל העולם החופשי והנורמלי ולנסות לשכוח את מה שעבר עלי כאן.


פרק 2

השבוע שלאחר מכן היה האחרון לפני בחינות הסמסטר, לכן נמנעתי מהמשמרות בימים הבאים ושקעתי בספרים ובתקצירי ההרצאות. קבעתי את המשמרת ההבאה רק לסוף השבוע בבוקר של יום השבת בתקווה שאשלח להסתובב ברחובות העיר במזג אוויר אביבי.

למרות שהשתדלתי לא לחשוב על יוסי בהניחי כי ממילא לא אראה אותו שוב, מראה גופו המושחת חזר אלי מדי פעם. לא עלה על דעתי שכבר בשבת הקרובה אפגוש אותו שוב. גם הפעם באדיבותו של קוז'אק.

בדרכי לבית החולים חשבתי על השעות הארוכות המחכות לי במקום הזה. למזלי התעכבנו בדרך, לכן הגעתי למחלקה באיחור רב. כשנכנסתי לתוכה החולים כבר סיימו את ארוחת הבוקר ושוטטו כהרגלם מסביב בחוסר מעש. את יוסי מצאתי בתנוחתו הקבועה, כאילו כלל לא זז מאז שעזבתי לפני שבוע. לא רציתי להעביר את המשמרת ביושבי לידו, לכן התמקמתי בכורסה שברחבה ועקבתי אחרי החולים.

אחר כך הוצאתי מהתיק ספר בניסיון לבנות מחסום כנגד המתרחש סביבי, אבל כשסוף סוף הצלחתי להבין כמעט לאורך עמוד שלם את מה שאני קורא, בא אלי אחד החולים.
"ראיתי אצלו סכין גילוח בפה" - הוא אמר בהתרגשות בהתכוונו ליוסי. המחלקה הייתה עולם קטן, וכולם ידעו מה קורה בה, ומדוע אני, השוטר במדים, נמצא כאן. בזמן שרצתי לחדרו של יוסי גופו המצולק עמד לנגד עיניי.

בהגיעי אל מיטתו פקדתי עליו לקום, והוא ציית ללא מילה. לא לקחתי שום סיכון גם אם מעשיי נראו מגוחכים. כשביקשתי לפתוח את פיו והכנסתי אצבע מאחורי לחייו הוא לא הביע כל התנגדות. רק אחרי שווידאתי שפיו ריק ולאחר שערכתי חיפוש עקר בבגדיו ובמיטתו, עזבתי אותו לנפשו. יוסי חזר לתנוחתו הרגילה במיטתו. עכשיו כבר לא יכולתי להתרכז בספר. מצד אחד לא רציתי להפוך ל"כלב שמירה" ביושבי לידו ומאידך חששתי שהוא עלול לחבל בעצמו או באחרים. כפשרה בחרתי להתהלך לאורך הפרוזדור, מציץ מדי פעם לתוך חדרו. אבל לא יכולתי להמשיך כך לאורך זמן, וכעבור דקות של הליכה מעייפת נכנסתי לחדר והתיישבתי בהחלטיות ליד מיטתו של יוסי.

הדקות הראשונות עברו בשתיקה, שהפכה למעיקה ככל שזחל הזמן. השתדלתי להסתכל מסביב במאמץ שלא למקד את עיניי על פניו. אולי היה נכון יותר להתרכז בספר, אך משום מה בחרתי לפתוח בשיחה.

"מדוע אתה כאן" - שאלתי את יוסי ומייד הוספתי, "על מה אתה עצור?" כי לא שואלים אדם מדוע הוא מאושפז בבית המשוגעים.
"הדביקו לי שוד מזוין"- הוא השיב מייד מבלי לשנות את תנוחתו, כאילו ציפה לשאלה.



"כולכם אותו דבר. עוד לא שמעתי עצור שמודה בפשע" - שיתפתי אותו בניסיוני המשטרתי העשיר.

תשובתו הפתיעה אותי, כי למרות חזותו הקשוחה הוא ניסה להוכיח לי את חפותו. או שניצל אותי למבדק את גרסתו שאותה קיווה למכור גם הלאה:
"סתם נטפלים אלי. תגיד לי אתה, אם היית נכה, היית הולך לשוד מזוין? " שאל כשפרצופו הופנה סוף סוף לעברי. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.

"לפני שנה נפגעתי בתאונה. אני בקושי הולך. אני, אלך לשוד בלי שאוכל לברוח? סתם תפסו בן אדם שיהיה להם נוח, הכל בגלל העבר". טיעון זה בליווי המסמכים היה יכול אולי לשמש עורך דין חלקלק לביסוס קו הגנה אפשרי, אך מאחר שבמשמרת הקודמת הבחנתי בצליעה קלה בלבד בדרכו לכיור, מיאנתי להאמין לסיפורו. מה גם, שהאזהרות ששמעתי וגופו המצולק לא העידו במיוחד לטובתו. עם זאת היה בו משהו טרגי ונוגע ללב שלא הסתדר עם דימוי הפושע הקשוח.

כנראה שהבדידות והשתיקה שגזר על עצמו העיקו עליו. גם סקרנותי הלכה וגברה, לכן המשכנו לדבר, שני אנשים זרים שמקושרים מכורח הנסיבות. יוסי חזר וטען שגמר עם הפשע ולמרות הקושי הגיבנת של מאסרים ארוכים והחברים שלא נתנו לעזוב את העולם שאליו השתייך מילדותו, היה מצליח להשתקם אילולא המעצר הנוכחי. זה היה תשדיר תעמולה למען האסיר, אך אצלו, כאמור, זה נשמע אחרת או שלא ידעתי לקרוא אותו נכון. הוא היה נואש כמו חתול שעדת כלבים סגרה עליו בפינה. שלוותו המדומה והסתגרותו במיטה הסתירו את המתח הרב שהיה נתון בו והתפרץ פתאום בשטף דיבורו הארוך והמרוגש. הוא סיפר על ילדותו העלובה, על הוריו חסרי מזל ויכולת, על מאסריו הקודמים. לבסוף גם על חברתו נאווה, שלה היה מאורס.

"אסור לי להיות כאן. אני יודע, שהיא יוצאת עכשיו עם המנייאק הזה"- זרק אלי בזעם פתאומי והתיישב במיטתו, מקרין התרגשות ומתח. "יש איזה בן זונה אחד, שכבר מזמן שם עליה עין. עבריין, סוחר סמים, מנייאק. נאווה היא בחורה על רמה, שמרתי עליה. לא סמים, לא ערסים. עכשיו הוא בטח סובב לה את הראש".
"איך אתה יודע?"- שאלתי אותו מתוך השתתפות בצערו, אך בעיקר בניסיון הלרגיעו.
"אני יודע. כבר יותר משבוע שהיא לא באה לביקור. גם לטלפונים לא עונה. "נאווה לא בבית"..."נאווה ישנה"... היא יודעת שאני נשרף פה... אם הסיפור נכון, איך שאני יוצא מפה, אני גומר על שניהם."

נראה שזה אכל אותו יותר מהמעצר עצמו, ושני הדברים יחד יצרו אצל טיפוס עם נטיות כמו שלו תערובת רועמת ומאד לא יציבה. שוב ניסיתי לפייסו בדברי סרק חלקלקים עד שלא נותר לי מה להגיד ורק קיוויתי, שיירגע ושאגמור את המשמרת בשלום. אך בשלב הזה יוסי שוב איבד את קשר עם הסביבה, הפתיל כבה, והוא חזר אל תוך קליפתו. שתיקה כבדה וארוכה השתררה בינינו. הופתעתי שוב כשהציע לי לשחק שש-בש.

לא שיחקתי משחקי שולחן, גם לא שש-בש, ורק לעתים רחוקות ביליתי עם החברה במשחק פוקר תמים שגם בו לא מצטיינתי. אבל נזכרתי, שבילדותי שיחקתי דמקה ואפילו ניצחתי מבוגרים, דבר


שתמיד העלה את קרני בעיניהם. שאלתי את יוסי אם הוא מכיר את המשחק, והוא הנהן, וקם מהמיטה. עברנו ללובי שבו יכולנו לשבת ליד השולחן, פרשנו את הלוח המשובץ והתמקמנו משני עבריו תוך שאנו מסדרים עליו את הכלים. חולים משועממים, שהסתובבו בבטלה התחילו להתקבץ סביבנו כמו להקת ציפורים צייצניות שנדחקות אל פרוסת לחם שנזרקה לעברן. עוד לפני שהמשחק התחיל הפכנו למוקד ההתעניינות. דיבוריהם הופסקו אחרי שיוסי פקד עליהם לשתוק, והם קפאו בשקט במקומם עוקבים בעיניהם אחר תנועותינו.

כל זה העלה בזיכרוני חזיון רחוק של שחקני שח בשעות בין הערביים בשדרת בנהוף המוצלת של ציריך. גם שם הצופים מקיפים אותם בדממה, עוקבים אחר מהלכי הכלים. ההשוואה הייתה כה פרועה ומגוחכת, שכמעט פרצתי בצחוק היסטרי. כבר מתחילת המשחק מצבי על הלוח נראה כחסר תקווה. יוסי התגלה כשחקן מנוסה, כנראה כתוצאה משנות אימון ב"מוסדות ספורט", שבהם בילה במהלך חייו. כליי נטרפו, ורק כשנותרו על הלוח כמחצית מהם, הצלחתי להכשילו בהברקה חד פעמית. רק שהמהלך המזהיר שלי לא נשא חן בעיני הצופים, שכמותם סביבנו הלכה וגדלה ככל שהשמועה על ההתמודדות התפשטה במחלקה. הם עמדו לידנו, כעשרים במספר עכשיו, יוצרים חומה צפופה של פיג'מות כחולות מתנענעות ומעליהן ראשים סתורים ועיניים בורקות נעוצות בנו. עד כה הם עדיין שמרו על שתיקה, שהופרעה מדי פעם בנהימות ובהערות שונות. ורק אחד מהם, ג'ינג'י עם שיער פרוע במיוחד ועיניים מימיות שהתרוצצו בטירוף בארובותיהן, חזר כל הזמן בתוקפנות על אותן המילים, בהפנותן ליוסי: "תכניס לו! תכניס לו! תכניס לו!"
עם כל מילה נוספת הלך טירופו והשתלט עליו. קצף לבן הצטבר בזויות פיו כמו אצל נגוע בכלבת, והנאמר לווה בתנועות ידיים מאיימות. השתדלתי להתעלם ממנו, אבל עם התקדמות המשחק הוא נעשה יותר ויותר קולני ותוקפני, מוכיח שלא לחינם מחזיקים אותו במחלקה הסגורה.

"כן, תכניס לו, לשוטר הזה. פה זה לא בית סוהר", הצטרף אליו חולה נוסף, ותוך מספר דקות כל הקהל שמסביב נדבק בטירוף והפך למקהלה מייללת. עכשיו כבר נדרשתי להתמודד לא רק עם מיומנותו של יריבי, אלא גם עם הקהל העוין שעודד במרץ את השחקן הביתי. האווירה הלכה והתחממה. המהלכים של יוסי התקבלו בתרועות ובמחיאות כפיים סוערות, גם אם לא תאמו בהכרח לצרורות העצות, שהאוהדים המטירו עליו. מהלכיי, לעומת זאת, לוו בבוז קולני.

הטבעת סביבנו הלכה והתהדקה ככל שחולים נדחפו קדימה. עתה הם עמדו כה צמודים לגבינו, שיכולתי להריח את גופותיהם המסריחים ולחוש את הבל פיהם, שנשפו מאחור. מצופה שאהדת הצופים תינתן דווקא לשוטר ולא לפושע, ולא חשוב אם מדובר בסיפור בלשי או במשחק דמקה בבית משוגעים. אך במקרה הזה הופרו הכללים. אני הייתי נציג הממסד הרשע, אשר כלא אותם במוסד האיום הזה. לכן לא הייתי צריך להתפלא על השנאה שבערה בעיניהם המטורפות. עכשיו אפשר היה לחוש בסכנה המרחפת בחלל החדר. האווירה שנוצרה הייתה טעונת חומר נפץ, והחברה האלה היו מסוגלים לכל שטות ולו רק כדי להוכיח ששהייתם כאן איננה סתם בזבוז כספו של משלם המסים. החזיון הפסטורלי של שחקני שח שוויצריים התחלף במהרה במראות זירת אגרוף מיוזעת של עיירה אמריקאית נידחת.

השתדלתי לשמור על קור רוחי, ובדומה ליוסי המשכתי לשחק כאילו שום דבר אינו קורה מסביב בתקווה שלא להרגיז אותם עוד יותר. מה עוד יכולתי לעשות? לקרוא לשוטר?

ההשתוללות הגיעה לשיאה, כאשר ג'ינג'י פרץ לפתע אל השולחן וחטף את אחד הכלים שלי שעל הלוח. "קח לו את כולם" - הריעו לו חבריו הצוהלים, כשהם צווחים ומוחאים כפיים. עתה כבר לא יכולתי להבליג.
"בן זונה דפוק, תחזיר את זה מייד" - צרחתי עליו תוך שאני קופץ על רגליי ומניף את ידיי. תגובתי החריפה הפתיעה אותו, והוא נסוג אחורה בבהלה. שקט השתרר במחלקה, וכל המבטים הופנו לעברו. ג'ינג'י נראה המום ולא ידע מה לעשות. הוא הסתכל על חבריו, אך הם פשוט עמדו ולטשו עיניהם חזרה אליו. השניות עברו, והוא נראה יותר ויותר נבוך. ואז בבת אחת ראשו רכן למטה, מצניח את מבטו אל נעליו המרופטות, והצעקן המטורלל הפך בין רגע לשבר כלי עלוב. הוא הושיט אליי בשקט את ידו ומסר את הכלי. זה היה הזמן הנכון להכות בברזל בעודו חם:
"תעוף לחדר שלך לפני שאדאג לתקוע לך זריקת הרגעה", צרחתי שוב, תוך שאני מוצא פורקן לתסכוליי .
האיום פעל, והמסכן הסתלק ונעלם בחדרו.
"טיפלת בזה יפה" - קיבלתי מחמאה מיוסי, אך בזה לא תמו צרותיי. יתר הצופים התאוששו במהרה מההלם, והיה נדמה שמעתה שום דבר כבר לא יוכל להרגיעם. כמו כן הובסתי במשחק.
כמה שהם שמחו. צריך היה לראות את פרצופיהם המאושרים, כמו של כל צופה ספורט נלהב שמריע לקבוצתו שמנצחת משחק גורלי. הם נופפו בידיהם, החליפו חוויות וחזרו בקול על המהלכים המבריקים של יוסי. אך בעיקר הם נהנו מתבוסתי. כי אין שמחה טהורה יותר משמחה לאיד.
"ראית איך הוא אכל אותה, השוטר הזה?" שאלו זה את זה בשולחם מבטי בוז לעברי.
"הם לא יודעים לשחק, השוטרים האלה. הם סתם, לא שווים כלום. תכניס לו עוד אחת, שילמד. גם אותנו לא עשו באצבע".

אך גם אצלי הפך עכשיו המשחק לעניין של כבוד. הרגשתי כמו מתאגרף שהופל על הקרשים, מובס וכואב, רואה את צהלת האפסים שהימרו נגדו וזה נותן לו את האומץ ואת הכוח לקום, ליישר את גבו ולהילחם על כבודו האבוד. ההשפלה נתנה לי הרצון והעוז להילחם ולו רק כדי לסתום להם את הפה.

פקדתי על עצמי להתרכז, מאמץ את מוחי לחפש אחר יכולות ילדותי האבודות. ואז נזכרתי, שתמיד שיחקתי בשיטת האלכסון, שבזכותה ניצחתי. הטקטיקה התמקדה בשמירה על חזית הכלים הישרה במטרה למנוע מהיריב לחדור לתוכה. התחלנו את המשחק השני. לא הייתי בטוח שהשיטה תצליח לאחר שנים רבות שלא שיחקתי, אך התרגיל הישן והטוב פעל גם הפעם. שוב הוכח, שההגנה היא "צורת הלחימה החזקה", כדבריי קלאוזביץ. היזמה עברה אליי, וכעבור שלוש דקות יוסי היה גמור. הקהל השתתק. עתה הם עמדו מבלי לנוע, כמו לא מאמינים לעיניהם. אויבם ניצח, ואלילם הובס. פרצופיהם הביעו הכל. אבל לא הרגשתי את שמחת המנצחים, ורק ריחמתי עליהם על אכזבתם. לאחר מכן הם התפזרו בדממה. המשחק איבד את משיכתו.


התוצאה הייתה עכשיו תיקו. הצעתי לשחק משחק נוסף, אם לא לחזק את ניצחוני אז לפחות לוודא ששיטת האלכסון אכן פועלת. היא אכן פעלה. היחיד שלא התרגש מכל העניין היה יוסי, אשר נשאר מרוכז בעצמו ואדיש לאירועים המסעירים שסביבנו. מבחינתו זו הייתה העברת זמן סתמית, אולי אפילו קצת יותר טובה מלבהות בתקרה.

עם השלמת המשחק השלישי הסתיימה גם המשמרת. הייתי כה שקוע במהלכים שלא שמתי לב לזמן שעבר. לפני שעזבתי את המחלקה לחצתי את ידו של יוסי, איחלתי לו בהצלחה, והבעתי תיקווה שהכל יסתדר אצלו.



אחרית דבר

מאז עברו מספר חודשים. סיימתי את הלימודים ומצאתי עבודה במקצוע שלמדתי. שמחתי לעזוב את המשטרה. קסם העבודה המשטרתית פג מזמן, אך ההתרחשויות שבהם נטלתי חלק במסגרתה נותרו בזיכרוני. ידעתי שלא אחווה יותר אירועים מסעירים בעצמתם כמו אלו שעברו עליי בעבודה זו. גם אותם יומיים בבית החולים הפסיכיאטרי נחרטו בזכרוני. אולי אף יותר מההתרחשויות האחרות, כי לעתים קרובות הרהרתי ביוסי ובמשחק הדמקה ששיחקנו.

ערב אחד עלעלתי בעיתון, וידיעה קטנה במדור פלילי צדה את עיניי. סופר בה על משפטו של יוסי מ... שהתקיים יום קודם. לא זכרתי את שם משפחתו של העציר ששמרתי עליו במוסד הפסיכיאטרי, אך השם הפרטי וסעיף האישום התאימו ליוסי ממחלקה 8 ב'. עוד נאמר בכתבה, שבזמן שהשופט הרשיע את הנאשם שלף יוסי מ... סכין גילוח שהוחבא בפיו וחתך את גרונו. בידיעה לא נמסר אם הצליחו להציל את חייו.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
5. Superbly iltmiinalun Blondie 4/21/2016 1:42:32 PM
4. I was struck by the Debra 4/20/2016 3:22:34 PM
3. You colu'ndt pay me Ollie 4/19/2016 10:23:50 PM
2. דיווחי שי הקורא 10/24/2013 5:46:44 PM
1. משחק דמקה/ ברוך גוטליב אילנה בר-שלום 10/20/2013 8:22:03 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign