פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
כמו בסרט

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%27
אהבתי
%3
מעניין
%2
לא אהבתי
%68
שם:  כמו בסרט
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: הדס הנמן

אבא יושב על ספסל מתחת לענפי עץ המכנף הנאה הגדול ונשען עם המרפקים על שולחן הפלסטיק. מולו מונח הטופס, לידו עט. הוא מסתכל אל שבתאי שיושב לצדו ואומר "השבוע אני לוקח. יש דברים שאני מריח אותם באוויר. אני מכיר את ההרגשה לפני שזה מגיע." שבתאי לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה. מכבה אותה בעציץ הריק שעומד לצדו ואומר "מה אתה מאמין לזה. עובדים עליך. רוצים שתזרוק את הכסף שלך כול שבוע מחדש ותאמין שהנה, השבוע אתה תהיה הזוכה המאושר שייקח את הכול. אני כול הזמן אומר לך, מוכרים לך אשליה ואתה כמו טמבל, קונה."
"לכול אחד יש מזל. החכמה היא לדעת להושיט את היד ולתפוס אותו בזמן."
שבתאי מתנדנד על שתי הרגליים האחוריות של הכיסא, מורט את קצוות הספוג שמבצבץ מצדי הריפוד הקרוע "בחיים אי אפשר להסתמך על המזל. צריך לעשות משהו."
"בסוף יהיה משהו. זה גורל. בלי זה אין לי כלום."
"תמשיך ככה ובאמת לא יהיה לך כלום."
"אני עוד אזכה. יש לי אינטואיציה טובה. שלא תגיד אחר כך שלא אמרתי."
אבא מסב את הפנים שלו אלי ושואל "את יודעת מה זה אינטואיציה?" אני כורעת ברך על מצע העלים והתרמילים היבשים שנשרו מהעץ ומלטפת את החתולה המנומרת שעין אחת שלה עצומה. היא מתחככת לי ברגל וניגשת לקערת אמייל לבנה שמונחת על המדרכה. שבתאי מוציא עוד סיגריה מהקופסא שלידו ואומר "עזוב את הילדה שלך. בחייך, מה אתה מלמד אותה שטויות." אבא מסתכל עלי ואומר "שנה הבאה בכיתה וו. כבר ילדה גדולה." אני מחייכת. אבא משפיל מבט לטופס ומוסיף "אינטואיציה זה כשמרגישים משהו בבטן. יודעים חזק שהוא ייקרה." הוא מסתכל עלי שוב ואומר "נו, קדימה, תזרקי שלושה מספרים. מאחד עד שלושים ושש." אני תופסת את הגור השחור שיצא מהשיחים. מתיישבת בישיבה מזרחית על הארץ ומחככת את הראש הקטן שלו בלחי. אבא מסתכל על החתולים ומשלח את הסנטר שלו קדימה "את אלה, צריך להעיף מפה." גם שבתאי מסתכל על החתולים ואומר "כשיש חתולים אין עכברים ואין נחשים." אבא סוגר יד אחת לאגרוף ועוטף אותה בכף היד השנייה "שבוע שעבר הם טיפסו על הכלוב והפילו את תאי ההטלה. שתי ביצים נשברו ושלושה תוכים ברחו. לא ראיתי אותם מאז. החתולים בטח אכלו אותם." שבתאי דוחף את עצמו עם הכיסא קדימה. נשען עם המרפקים על הברכיים וממולל חתיכות ספוג בין האצבעות "איך אכלו אותם? לא יכול להיות." אבא משחרר את האגרוף מיד אחת, פורש אותה על השולחן ומאגרף את היד השנייה "ראיתי בתכנית בטלוויזיה חתול מזנק כמו פנתר ותופש ציפור באוויר. הכול יכול להיות." החתולה האפורה גוררת ראש של דג מתוך הקערה ומניחה אותו על החול. אבא מכה עם האגרוף בשולחן ורוקע ברגל הבריאה. החתולה תופשת במהירות את הדג בפה ורצה אתו אל תוך השיחים. "אחת עשרה" אני אומרת. אבא תופס את העט, מקליק ורושם על הטופס "אחת עשרה. אני אומר לך, הבת שלי מביאה לי מזל. יאללה, תזרקי עוד מספר." אבא מסתכל על הגור הקטן שנחלץ מהחיבוק שלי ואומר "אחר כך תשטפי ידיים. הם מסתובבים כול היום בפח. מעבירים מחלות." אני קמה ותופסת שוב את הגור השחור ואומרת "עשרים ותשע". אני אוהבת חתולים. נעים לי לגעת בהם, להרגיש את הצמרמורת שעוברת להם מתחת לפרווה, להריח את הריח שיש להם מאחורי האוזניים. כשאימא ביקשה מאבא שיכנס לירקן וישלם את החוב, אבא צעק "תגידי לי כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאין לי." וטרק את הדלת של חדר השינה, יצאתי לחצר ללטף את החתולים של מרינה, שגרה מעבר לכביש. הם ראו אותי ומיד באו. התחככו לי ברגל וייללו חלש כאילו אמרו לי שזה לא נורא, שזה יעבור ושהכול יהיה בסדר.
אבא מסמן איקס על אחת המשבצות שעל הטופס ואומר "תראה מה זה, בול המספרים שיצאו שבוע שעבר." "שבע" אני מזדרזת לומר, שימשיך להיות מרוצה. שבתאי מיישר את הצווארון של חולצת המדים שלו "לוטו שמוטו הכול שטויות. אחיזת עיניים. מי שצריך כסף הולך לעבוד." אני מקרבת את הגור אל החתולה המנומרת שיצאה מהשיחים. אבא מיישר את הרגל החבושה מתחת לשולחן ומלטף את הברך "עכשיו מי ייקח אותי? יש לי שישים אחוזי נכות מהביטוח הלאומי. עושה פה ושם עבודות תיקונים בחשמל, אבל למה זה מספיק? אתה יכול לעבוד כמו חמור כול החיים שלך ולא להרוויח את מה שאתה יכול להביא במכה אחת. מכה אחת. ואתה מסודר." שבתאי אומר "כמה שוטרים אצלי בתחנה מדברים בדיוק כמוך. שופכים כסף בלי גבול. חוזרים לדוכן הפיס עם הזכיות שלהם ומבזבזים על טופס חדש. אז בשביל מה?" אבא מניח כף יד על הטופס. מרים את העיניים ומסתכל על מרינה, שיצאה יחפה מהבית השכן. הראש שלה עטוף במגבת. היא פותחת את השער ומניחה על המדרכה סיר. אחר כך נשענת על הגדר וקראת "פסססט, פססססט, קיצי קיצי קיצי" החתולה העיוורת בעין אחת באה ראשונה. מסתובבת לה בין הרגליים הלוך ושוב עד שמרינה מרימה אותה, מגרדת לה באוזן ונותנת לה חתיכת לחם טבולה בחלב ישר אל תוך הפה. הוא קורא לעברה "תפסיקי להאכיל אותם. הם מתרבים פה בשכונה. הופכים את הפחים. מפזרים את כול הטינופת. תמשיכי ככה ולא יהיה לזה סוף." מרינה מסתכלת לעברו. מנידה בראשה מצד לצד מלמלת משהו ויורקת הצידה. היא מרימה את קערת האמייל הריקה ונכנסת הביתה. אבא צועק לה שתדע שעוד פעם אחת הם יכנסו לחצר שלנו וזה יהיה הסוף שלהם. הוא מסתכל אל שבתאי ואומר "חסר להם שייכנסו לכלוב של הקוקוטלים הלבנים. בשבת מצאתי אחד מהם שוכב מת בכלוב. אחת הכנפיים שלו תלושה על הארץ מחוץ לכלוב." מביט על החתולים שעומדים ומלקקים חלב מהסיר ומוסיף "רק אלה מסוגלים לעשות דבר כזה. רוצחים." שבתאי מרים את הסנטר לכיוון הבית של מרינה ואומר "לדבר אתה זה כמו לדבר אל הקיר. נביא לה ניידת, גם לא יעזור." הוא מפנה את הראש לכיוון הכלוב שמאחורי העץ "אז מה, מה עם הציפורים שלך? לא מפריע לך כל הרעש הזה שהם עושים? " אבא מביט אל עבר הכלוב ומחייך "אתמול בקעו ארבעה גוזלים של ציפורי האהבה ושתי פרסונטות. את הבוגרים שחררתי ללהקה בכלוב הגדול. לשניים מהם יש נוצות כחולות. לראות אותם עומדים ככה על הענפים שתליתי להם בכלוב זה כמו לראות סרט טבע." אבא מכניס את העט והטפסים לכיס של החולצה שלו ושואל "תבואי איתי לראות את הגוזלים ולעזור לי למלא את כלי האוכל?" אני משחררת את הגור קרוב לסיר שעל המדרכה ומביטה אל אבא. "עכשיו?"
"כן. עכשיו. עוד מעט יהיה מאוחר מדי ויתחיל להחשיך." שבתאי קם ומנקה את המכנסיים מפרורי ספוג צהבהב. מוציא מהכיס סוכרייה עטופה ומושיט לי. אבא אומר "קודם תשטפי ידיים." אני מנגבת את הידיים במכנסיים, מתאפקת לא להכניס את הסוכרייה לפה.

אבא הולך לאט. גורר את הרגל עד לכלוב הגדול הצמוד לקיר של הבית. אני הולכת מאחוריו. מביטה בכתפיו הרחבות המכונסות לפנים, בחריצים הדקים שעל עורפו. מאיצה את צעדי ותופסת בכף ידו הגדולה.
הוא פותח את מנעול הברזל. התוכים צורחים מתעופפים לכל עבר הכנפיים שלהם נחבטות ברשת המתכת. נוצות מתעופפות ונושרות לארץ כמו שלג צבעוני. אבא מבקש ממני לא לעשות תנועות חדות מדי. הוא אומר שזה מכניס אותם ללחץ. משחרר את חוט הברזל שתפוס לדופן הכלוב המלופף סביב הזרוע הארוכה של רשת הציפורים. בפעם השלישית מצליח ללכוד תוכי אחד. תופס אותו בעדינות בשתי ידיים כשהוא מחזיק את הראש הקטן בין האצבעות. מבקש ממני שכשאני יוצאת, לא לפתוח את הדלת החיצונית של הכלוב לפני שאני סוגרת את הדלת הפנימית ומחזירה את מוט הברזל לתושבת המולחמת לדלת. אחר כך הוא מסביר לי איך לנעול את הכלוב ומראה לי לתלות את המפתח על וו הברזל הנעוץ בקיר. אנחנו יוצאים מהכלוב והתוכים חוזרים לעמוד בזוגות על הענפים הדקים המותקנים על הרשתות ומביטים בנו. אבא אוחז בכף ידו בציפור הקטנה. משכיב אותה על הגב, לוקח את האצבע שלי בידו הפנויה ושנינו לוחצים בעדינות על הבטן הקטנה "אם את מרגישה שהבטן רכה זה סימן שזו נקבה ויש לה מקום לביצים ואם יש בליטה סימן שהיא זכר." העיניים שלה כמו שני חרוזים שחורים קטנים. אני מלטפת את הנוצות הירוקות החלקות ואת הראש הכתום הקטן. אני רוצה להחזיק אותה, מתאווה להרגיש בין הידיים את החמימות של הגוף המפרפר. אבא אומר "תיזהרי כי הוא עלול לנשוך. המקור שלו חזק וזה יכאב." אני מלטפת את הכנף הירוקה. אבא אומר "זהו. מספיק." ומחזיר אותה לכלוב. נועל את הדלת המרושתת החיצונית ותולה את המפתח על הוו החלוד "צריך לשים לב טוב, טוב שהחתולים לא מתגנבים דרך הרשת ונכנסים. זה יהיה אסון." אחר כך אני עוזרת לו לגרור שק מלא מהמחסן. הוא מחזיק מלמעלה ואני דוחפת מלמטה והגרעינים נשפכים בלחישה לקונטיינר כחול שעומד לצד הכלוב. אבא מבקש שאסגור היטב את הקונטיינר ואחזיר את מה שנשאר בשק לארגז שבפינת החצר. מסתובב אלי ואומר "אני נכנס הביתה. תסיימי פה ותבואי." עמוד התאורה שמעבר לגדר נדלק. צללית העץ מחשיכה את הכלוב. הענפים הערומים שלו כמו הדפס על קיר הבית. בתוך הסיר על המדרכה נותרו מעט שאריות של לחם. מבין השיחים נשמעת יללה חלושה. החצר ריקה.
על השטיחון בכניסה מאחורי הדלת הסגורה אני שומעת את אבא אומר "מאיפה אני אביא? זה מה יש ועם זה צריך להסתדר." אני מחזיקה את ידית הדלת הסגורה עוד רגע. אימא אומרת "תפסיק לזרוק כסף על השטויות שלך. במקום זה תלך לשלם את החשבון שהגיע היום עם מכתב התראה. עוד מעט גם חשמל לא יהיה פה." אני פותחת את הדלת. אבא יושב על הספה. בטלוויזיה רואים את סטיב אוסטין יוצא ממכונית בוערת וממשיך לרוץ. אימא יושבת על כיסא בין המטבח לסלון. על הברכיים מוטל החלוק הכחול שלה ועל הרצפה ניצבת פתוחה קופסת התפירה. היא מלטפת את הלחי עם גב כף היד, מנדנדת את הראש מצד לצד וממלמלת "איך אני אמשיך ככה, אני לא יודעת." לרגע פוקחת את העיניים ומסתכלת עלי "אם את רעבה קחי לך משהו ושבי לאכול."
אבא מכבה את האור במסדרון. אני שומעת את החתולים צועדים חרישית על תרמילי העץ החומים שנשרו מהעץ, על העשבים היבשים הצומחים לצד דופן הקיר החיצוני של הבית. הם בטח אורבים לנחשים ששוכנים במחילות מתחתיו. מעבר לקיר נאמרים דברים. אימא אומרת "התקשרו מהבנק."
אבא שואל "עוד פעם? מה הם רוצים?"
"שניקח הלוואה לכסות את המינוס"
"ומה, הלוואה לא צריך לשלם?"
"תחזור למפעל. תגיד שאתה רוצה לעבוד. בטח ימצאו לך משהו."
"תגידי לי, למה כל פעם אנחנו חוזרים לאותה הנקודה ואת לא מבינה."
"לא מבינה מה?"
אני מתכסה עד מעל הראש בשמיכת הצמר. נהיה לי חם נורא ומגרד לי בפנים. הקולות מתחזקים מעבר לקיר. מלווים בבכי חרישי. אחריהם מגיעה התנשפות קצבית שעולה ויורדת. קפיצי המיטה חורקים. אני עוצרת את הנשימה עד שנהיה שקט. מחזיקה את העיניים פקוחות בלי למצמץ, כמו שאורי גלר עשה בטלוויזיה כשכופף כפיות ועצר שעונים. אני מנסה לעשות חורים בתקרה.

קולות מבחוץ מתערבבים לי בחלום. התעוררתי. דלת הכניסה פתוחה. מבחוץ נשמעים דיבורים רמים וצעקות. יוצאת החוצה. עמוד החשמל מטיל אור כתום על המדרכה. כמה אנשים עומדים ומסתכלים לעבר החצר של מרינה. אימא עומדת יחפה מלפני. היא תופסת בעמוד הברזל של הגדר ונצמדת לרשת. שני חתולים אחוזי להבות חוצים בריצה את החצר. הם צווחים וצורחים. קצת לפני השיחים הם נשכבים מפוחמים על הארץ. העשב היבש התלקח. מישהו צועק איפה הברז של הצינור. באוויר יש ריח של שיער שרוף ועשן. הצווחות חותכות לי בתוך הראש. אני עומדת מאחורי אימא ותופסת בשולי החלוק. היא מסתובבת אלי ואומרת "אוי ואבוי לי, מה את עושה פה? לכי מיד הביתה. תחזרי לישון."
אני הולכת. גזע עץ המכנף כהה, עבה ומחוספס. הענפים החשופים מוטלים על קיר הבית. המפתח תלוי על הוו מחוץ לכלוב. אני מכניסה אותו למנעול התלוי על הדלת החיצונית ומסובבת. התוכים עומדים שקטים על המוטות בזוגות, מכונסים מתחת לכנפיהם. הם ממשיכים לעמוד כך גם כשאני מסירה את מוט הברזל ופותחת את הדלת הפנימית לרווחה.
מוקדם בבוקר אני מתעוררת לקולות שריקות וציוצים קולניים. מציצה מבעד לשלבי התריס. על ענפי עץ המכנף הנאה ממול עומדים התוכים. הם מתעופפים בין הענפים של העץ ומהם אל עמוד החשמל ומשם אל הגג של הבית של מרינה. כמה יש שם, אני לא מצליחה לספור. שמונה, שנים עשר, שש עשרה אולי יותר. כמה מהם נעמדים קרובים על הגדר ומסתדרים בזוגות. תוחבים את הראש מתחת לכנפיים הצבעוניות. מתגרדים כל פעם בצד אחר. מנקרים זה לזה בעדינות את הראש. מפגישים מקורים אדומים. כמו שרשרת צבעונית. אני לא יכולה להפסיק להסתכל. המחזה המרהיב, כמו בסרט טבע.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
43. Your's is a point of Dasia 4/21/2016 1:41:32 PM
42. It's a plrusaee to f Aslan 4/20/2016 3:21:17 PM
41. Full of salient poin Dorie 4/19/2016 10:02:07 PM
40. I love these arislce KAli 3/24/2014 4:09:35 AM
39. ציפור הנפש רונית 1/28/2014 11:27:34 AM
38. סיפור מקסים ומרגש איילת 1/27/2014 9:39:25 PM
37. 10-לסיפור רגיש ומדויק יונתן 12/30/2013 1:28:08 PM
36. הדס הנמן / כמו בסרט אילנה בר-שלום 12/28/2013 3:18:07 PM
35. נורית 12/20/2013 9:29:47 AM
34. תגובה לסיפור: כמו בסרט קטי פישר 12/19/2013 5:42:28 PM
33. כתיבה מעניינת אפרת 12/19/2013 4:52:16 PM
32. דעה יעל ג. 12/19/2013 3:59:49 PM
31. כמו בסרט רותי 12/19/2013 9:06:40 AM
30. סרט של החיים שחף ים 12/18/2013 11:36:57 PM
29. דעתי על הסיפור מריאנה 12/11/2013 10:27:15 AM
28. יפה ורגיש דורי 11/30/2013 11:44:56 PM
27. סיפור מרגש ונוגע - ציון 10 אילה 11/30/2013 9:03:34 PM
26. תגובה לסיפור זהבה ציפורי 11/28/2013 1:06:16 PM
25. סיפור יפה מאוד אגת 11/21/2013 6:01:39 PM
24. כמו בסרט מרים 11/21/2013 5:50:33 PM
23. סיפור מדויק ונוגע מיכל סיגל 11/17/2013 9:47:13 PM
22. הסרט דניאל כרסנטי 11/16/2013 12:37:03 PM
21. כמו בסרט - תגובה מיטל מלמד 11/15/2013 10:37:11 AM
20. סיפור נועה בוסי 11/15/2013 6:34:52 AM
19. סיפור מדהים ! דיאנה 11/13/2013 8:12:00 PM
18. סיפור מעניין במיוחד 10 אלומנית 11/13/2013 8:10:36 PM
17. איפה המזל? ציון 9 נני 11/12/2013 10:53:14 PM
16. איפה המזל? נני 11/12/2013 10:45:01 PM
15. איפה המזל? נני 11/12/2013 10:39:32 PM
14. סיפור טוב מאוד - מותי רושם אנה 11/11/2013 3:49:07 PM
13. כמו בסרט - מעניין סיגלית 11/11/2013 2:26:54 PM
12. סיפור של הדס הנמן אורית 11/11/2013 10:36:30 AM
11. שריפת החתולים שי הקורא 10/24/2013 5:50:08 PM
10. כמו בסרט / הדס הנמו אילנה בר-שלום 10/20/2013 8:32:36 PM
9. ממש מדהים! סוד 9/11/2013 9:05:42 AM
8. תגובה לסיפור שך הדס הנמן מידד 8/11/2013 6:24:16 PM
7. התרגשתי מאוד אבנר צביה 7/11/2013 11:14:08 PM
6. דירוג לסיפור 10 שרה הקוראת 7/11/2013 1:02:40 PM
5. מעורר מחשבות שרה הקוראת 7/11/2013 1:00:07 PM
4. דברים שבטבע האדם הם לא כמו בסרט טבע רבקה לזרוביץ 6/11/2013 10:27:12 PM
3. סיפור קולח, ומותח.... ענת 6/11/2013 2:42:29 PM
2. אהבתי אמיר 6/11/2013 2:34:34 PM
1. כמו בחיים גילה 1/12/2013 10:07:13 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign