פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
הפגנת הפנתרים השחורים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%16
אהבתי
%6
מעניין
%2
לא אהבתי
%76
שם:  הפגנת הפנתרים השחורים
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: איילה סבאג-מרציאנו

"צאו מהבתים ובואו להפגין יחד איתנו" הפנתרים השחורים מכריזים על הפגנה הגדולה בגן בור שיבר, מול קפה טעמון.
המוני אנשים נוהרים אל מרכז העיר, הדוידקא מתחילה להתמלא. נכים על כסאות גלגלים ואחרים נעזרים בקביים, קשישים וקשישות, ילדים, אמהות מובילות עגלות תינוקות כל אלה צועדים לזעוק את זעקתם ולדרוש את זכותם לחיים בכבוד ובשיוויון וללא אפליות. הכיכר מקושטת בשלטים !נישאים בידיי ההמונים, השלטים מדברים: די לאפליה! די לעוני !לחם עבודה
חרוטה וחקוקה בזכרוני תמונת האגרוף הסמל של הפנתרים שאותויחטפו סעדיה אחי מהשוטרים, ניידות משטרה חוסמות את הכבישים והמעברים, טנק המים הכחולים/ירוקים שולף את זרועו הברזלית ומאיים על המפגינים בזרם מים חזק אשר "יאנוס" אותם לתפוס מחסה ואלה שלא יספיקו להסתתר הזרנוק יזרוק אותם לוויטרינות הזכוכית של החנויות ויחתוך את בשרם וישפוך את דמם
אני בת עשר, רואה וקולטת את סעדיה בן ההמון, אני מחפשת מקום גבוהה לעמוד עליו. קהל האנשים הענקים מסתירים לי אותו, אני מטפסת על הברזלים שעליהם ישבו הפנתרים השחורים ורקמו את חלומם להקים נועה שתלחם לשיויון וצדק חברתי, תנועה שתציל את ההורים שלהם מחבלי הקליטה שממאנים להיפרם, שיקרעו לגזרים את ה"תלושים" שמספקים בקושי רב להביא את הלחם והמרגרינה הביתה, בחורים צעירים מלאי זעם אשר ישכבו תחת הברזלים שעליהם רקמו עור וגידים כשתנועת ש"ס רומסת אותם וקוצרת את הפירות
אני רואה אותו חסון וגבוה בידו מגאפון וקולו נשמע למרחקים "העוגה תחולק לכולם, או שאף אחד לא יטעם ממנה" זעם גדול בקולו של סעדיה. אני גאה בו ויחד עם זאת אני חוששת לשלומו. הצעידה החלה הצועדים ממלאים את הכביש אלפים, כל "תושבי המדינה" נוהרים אל הכנסת הישנה אל מול קפה טעמון שם בגן בור שיבר תעצור ההפגנה והפנתרים השחורים ישאו דברים, השוטרים חלקם סמויים על מדים אזרחים משתרבבים בן המפגינים, פרשים על סוסים, ניידות גדולות עמוסות בשוטרים על מדים חמושים, מנוע הטנק "מודיע" ברעש מחריש אוזניים והמים הכחולים/ירוקים ניתזים ומעיפים את מפגינים, אמהות עם עגלות עפות באויר זרם המים חזק ומכאיב, אנשים נופלים אחד על השני, ערמות של אנשים על הריצפה נראים כמקקים שהטיזו עליהם זבנג שבר זכוכיות הוויטרינות צבוע בדמם אל המפגינים ובהלת הריצה מתחילה, הראשונים שהובילו את ההפגנה רצים ומאפשרים לאחרים לנוס ולברוח מפני זרם המים. חלקם עוזרים לנופלים לקום. סעדיה זועק אל המגאפון "מדינת משטרה" הזעקות נשמעות למרחקים הבהלה גדולה השוטרים לא איפשרו לפנתרים ולמוחים את הצעדה. אני רצה אל הגן יחד עם חבריי מהשכונה גן בור שיבר מתמלא אנשים רטובים ממים ירוקים כחולים ומדם, אנשים מחפשים את החברים,חלקם פצועים מדממים. הפנתרים מתקבצים ומודיעים "אנחנו נקיים את ההפגנה בכל מחיר"! ומבקשים מהאימהות לקבץ את הילדים הקטנים ולהשיבם למוסררה עם הנשים. אני מחפשת את אימי ואחיי ולא מוצאת אותם, מבוהלת ודואגת לסעדיה ולרפי שלא יכו אותם. הפרשים חבושי קסדת מגן ואלות בידם מעטרים את הגן שלו יש כניסה אחת בלבד, הניידות חוסמות את הפתח היחיד והפנתרים נמצאים בשקע הגן החסום. השוטר תורג'מן רכוב על סוסו משלח את אלתו בכל מי שעומד בסביבתו, הוא מניף את האלה ומכה במפגינים, שוב ושוב הוא מפיל אותם שדודים. אנשים נרמסים. אני נדחפת אל הגן העמוס בעוצמה נזרקת למרכז ההמון חלקם שכובים על החול, ואלה שעדיין עומדים זעקותיהם לא פוסקות זעקות הכואבים וזעקות הסיסמאות התערבבו ויצרו "מנגינת" מלחמה ותחושת אבל כבדה עטפה את לבי חששותיי לא מבוששות להגיע, שוטר, פרש על סוס אציל ושחור וגדול מושיט ידו אל שערותיו הארוכות של סעדיה "שערות שמשון הגיבור" וגורר אותו אחריו ואחרי סוסו. שוטרים רבים מתקבצים סביב הפרש הזקוף וסעדיה שמוט! כוכבי וצ'ארלי מנסים למשוך את סעדיה מרגליו אליהם, שוטרים במדים כחולים אוזקים את ידיו ואת רגליו זורקים אותו על שפת המדרכה שתי "שומרי ראש" עומדים ניצבים לידו, "שומרים"עליו כאילו היה איש ממשלה חשוב, המהומה מתעצמת מרגע לרגע השמיים השחירו וחום הקיץ "שורף". אני מנסה להגיע לשפת המדרכה שם שרוע סעדיה מדמם אני יודעת שאימי תגיע אליו, כך אוכל לראות אותה ולהשגיח עליה מפני השוטרים לא יכו אותה. כוכבי שמש מחזיק במגאפון ומנסה לדבר למפגינים ושוטר נלחם בו בכדי להוריד מידיו את המגאפון, הם נלחמים על הקול על הצליל על המילה שזכותו של כל אדם לומר את דברו, הזכות הבסיסית נשללת מכוכבי באלימות ובכוח הזרוע, הנה מגיעים עוד שתי שוטרים ומפילים את כוכבי על הריצפה, צ'רלי ביטון עובר בן המפגינים ולוחש להם דבר מה אל תוך האוזן ואחריו רודפים שוטרים ומנסים להשיגו. תחושת מחנק עוטפת אותי ואני לא מצליחה להגיע אל סעדיה אני מתחילה לבכות ומיד שותקת ונאלמת, זוג ידיים נשלחות בן הצפיפות הגועשת ונושאות אותי לאויר, זה חיים תורג'מן האיש הגיבור והאמיץ של הפנתרים השחורים שלא פוחד לקבל מכות ולהחזיר בחזרה, חיים איש גדול מימדים קצר ראיה זורק אותי על כתפו ופוקד עלי "תחזיקי חזק, למה באת לכאן" חיים דוהר והוא בגובה הסוסים, שוטרים רודפים אחריו כשאני על כתפו אני עוצמת את עיניי בכוח רב ופוקחת אותם לשניה ומולי אני פוגשת את פניי הסוסים בעלי העיניים הגדולות, גם הסוסים מבוהלים לא רק אני והם משתוללים ובועטים באנשים, אבריי התערבבו מהתנודות, רגליי כואבות מאחיזתו החזקה של חיים בהן. הוא מפלס את דרכו ביד אחת וביד השניה אוחז בחוזקה רבה ברגליי מגרונו נשלפות זעקות מבולבלות ולא ברורות, השוטרים אחרינו ואם הם יצליחו לתפוס אותנו זה יהיה כשהם יתפסו את ראשי השמוט קדימה ראשון, אני עוצמת את עיניי, בחבטה כואבת אני נזרקת על הכביש פוקחת את עיניי קבוצת שוטרים עם מגנים חבושי כסדות מזויינים באלה מכים באלות את חיים הגיבור ששכוב על הריצפה ולא יכול להשיב להם הוא פשוט שרוע וכבר לא מגיב ורק האלות החומות עולות לאויר ויורדות בקצב אחיד של שוטר "בתפקיד".
רעש סירנות הניידות וצפירות האמבולנסים מחרישי אוזניים, אני קמה בקפיצה מהכביש והאלות חולפות מעל לגופי ובכל פעם הן מפספסות כאילו הייתי אויר, כאילו הייתי רוח, כאילו אני כלום ולכן האלות לא פוגעות בגופי.אני רואה רגליים ונעליים המוני רגליים ונעליים דורכות האחת על השניה.
החברים, תושבי השכונה של הפנתרים מנסים לגרור את סעדיה והם תחת אש האלות גיבורים אשר מחרפים נפשם להציל את חבריהם, הם יודעים מה מצפה לו בבית המעצר, שם השוטרים יעשו בו שפטים על העזתו לארגן הפגנה?? כך שמעתי אותו מספר "כשהשוטרים מביאים אותך למגרש הרוסים אתה שבוי בידיים שלהם והם יכסחו אותך עד שתתעלף" כוכבי מדמם ושרוע ליד סעדיה הם מחליפים בניהם דברים מהולים באנחות כאב, צ'רלי שכוב מתחת לערימת עצורים כבולים באזיקים כשהוא מדמם מראשו.
קולה המתחנן של אימי היה לי למצפן והתחלתי לנוע לכיוון קולה, הנה היא מחזיקה ברגלו של הפרש היא נראית קטנטנה אל מול הסוס הענק, אני נבהלת, זעקה ממעמקי נפשי "בורחת" ונפלטת "מומו, אימא" אני פורצת בבכי גדול וכוחות על מביאים אותי אליה. אני מחזיקה בשמלתה הסגולה המעוטרת בפרחים לבנים אני מושכת בשימלתה היא מביטה בי לשניה ושוב מפנה את מבטה מהתהום אל מרומי השמים אל הפרש ומתחננת בפניו שישחרר את ה"ילדים" כך כינתה אימא את הפנתרים השחורים, אימי מדברת במרוקאית עם השוטר המרוקאי ואומרת לו"כפרה עליך, תן לי לקחת את הילדים הביתה וההפגנה תיגמר" הפרש מניע את רגלו בעוצמה ומנסה לנער את ידה של אימי מאחיזתה ברגלו שנראתה לי כמו עמוד שימשון, אני ממשיכה לחוז בשימלתה ובוכה בפחד גדול ובבהלה, היא מסתובבת אלי לשניה ואומרת לי "תחזיקי בשימלה ואל תפחדי" אבל אני כן פוחדת עליך אימא שלי, אני חוששת שיכו אותך, שיקחו אותך ממני. השוטרים פותחים את דלתות הניידות האחוריות ומתחילים להעמיס את העצורים, הם מרימים את המפגינים שתי שוטרים מרימים עצור אחד מחזיק ברגליו ואחד מחזיק בידיו של העצור וזורקים אותם אל תוך הניידות כאילו היו שקי מלט, ערמות של מפגינים פרועי שיער וקרועי בגדים, חלקם מדממים וחלקם צבועים בכחול וירוק שכובים בניידות האחד על השני, הדלתות של הניידות נסגרות בתריקה עצבנית, הגיע תורו של כוכבי ואימי ממשיכה להתחנן בפני הפרש ששלא יכניס את כוכבי לניידת, ועכשיו תורו של סעדיה להיכנס לניידת, אימי מחבקת את רגלו של הפרש ומצמידה אותה לגופה, הוא בועט בא ברגלו אימא נופלת לריצפה. הסוס משתולל נושא את שתי רגליו אל על ונוחת על אימי "מדביק" אותה לריצפה.
אני נזרקת לצד ונוחתת על קבוצת אנשים שממשיכים לקרוא סיסמאות, נעמי כיס האישה הראשונה והיחידה בפנתרים השחורים מחבקת אותי ופוקדת עלי להסתובב ולא לראות את אימי, אני חומקת ממנה ורצה נשכבת על אימי ומחבקת אותה, אני קוראת לה והיא לא מגיבה לקריאותיי, אני מסדרת לה את מטפחת הראש שנשמטה ולא מצליחה, אני מושכת את שמלתה לשמור על צניעותה קול בכיי נשמע לי כהד ממרחקים. צפירות ה אמבולנס מוסיפות כאב אוזניים גדול אל מהומת הזעקות והרעשים הבלתי נסבלים, בלתי אנושיים.
שתי אנשים ובידם אלונקה מגיעים אל גופת אימי ומעמיסים אותה, אימי לא מדברת איתי ולא מגיבה לדבריי עינייה עצומות, "אימא, בואי נלך הביתה אני פוקדת עלייה משהו אימא קומי, אמרתי לך שלא כדאי שנבוא לכאן" אימי מוכנסת לאמבולנס אני מורחקת על ידיי אדם לא מוכר לי שאומר לי "ילדה, לכי הביתה" דלתות האמבולס נסגרות ולבי מחסיר פעימות, וכוחי אזל, רגליי לא החזיקו אותי עוד, התישבתי על הריצפה כבר לא בוכה, האמבולנס מתרחק ומתרחק עד שלא נראה עוד.
כל העצורים הועמסו והם בדרכם לבית המעצר במגרש הרוסים נוף ילדותי ושכונתי, המפגינים הנותרים מאות גברים ונערים נשים וקשישים עושים דרכם לבית המעצר במגרש הרוסים, ואני צועדת יחד איתם ולבי דואב וכואב, לקחו לי את אימא ועכשיו לקחו את אחיי רפי וסעדיה לבית המעצר, פחד גדול יצר הילה סביבי, הילת פחד שהפכה לבועה ומגלגלת אותי אחרי ההמון.
החושך ירד והביא איתו שחור נוסף, קריאותיהם של העצורים מהצוהרים הקטנטנים והמסורגים נשמעו הם ביקשו לקרוא לעורכי הדין שיבואו לשחררם, חיים תורג'מן צעק בקולי קולות "הורידו את סעדיה צרלי וכוכבי למרתף, תצילו אותם, תקראו לתקשורת ותקראו לעורכי הדין שיבקשו להוציא אותם לבית החולים"
אני בדרכי הביתה מרחק יריקה מבית המעצר, דרך חורשת מגרש הרוסים, אני לבד פוסעת ולא בוכה עוד.
הבית מלא בחברי הפנתרים, החברה של מצפן ואבא שלי יושב איתם, הודיעו שאימא מאושפזת בבית החולים הדסה עין כרם, שם בבית החולים הזה אחרי ארבעים שניה ישיב סעדיה אחי את נשמתו לבורא. ושסעדיה ורפי ויתר הפנתרים עצורים ומחר יובאו לבית המשפט, בית משפט השלום שוכן בסמיכות לבית המעצר אשר שוכנים בסמיכות לרחובות שכונתי.
מוציאים חלק מהמפגינים והחברים להארכת ימים, חלקם משתחררים, חלקם בכלל לא מוצאים לבית המשפט, כוכבי, סעדיה, רפי צ'ארלי וחיים תורג'מן לא מובאים לבית המשפט, ההמולה מחוץ לבית המעצר גדולה אנשים מתקבצים ומתחילים לארגן מחאה ספונטנית לשחרורם של מנהיגי הפנתרים השחורים הם קוראים קריאות נגד בית המשפט ונגד המשטרה.
עוברות להן השעות והימים שלא ראיתי את אימי, אני דואגת לה מאוד וחוששת לשלומה, איני יכולה לבכות, משפחתי גיבורה וחזקה ואיני יכולה להיות שונה, אני עוצרת את הבכי ומצפה בכליון עיניים לשחרורם של אחיי הגדולים ובמחשבותיי הם כבר יקחו אותי איתם לאימא ונביא אותה הביתה חזרה.
קול סירנה נשמעה מתוך בית המעצר, עשן סמיך גלש מבעד לצוהרים הקטנים מבעד לסורגים וצבע את האויר בשחור, קבוצת המפגינים התקרבו אל מבנה בית המעצר והחלו קריאות "הם שרפו את המזרונים, הם יחנקו, הם ימותו" בתוך זמן קצר התמלאה רחבת בית המעצר באזרחים והחלה מהומה, שוטרים חבושי כסדות ומגנים נושאי אלות הגיעו אל הרחבה והחלו לאיים על המפגינים שיעזבו את המקום ויתרחקו מיד. סירנות האמבולנסים בישרו רעות, והם עשו דרכם במהירות אל תוך בית המעצר, האמבולנסים עזבו בדהירה את המקום כשהם נושאים בתוכם את העצורים ששרפו עצמם לדעת על זכותם הבסיסית להופיע בפני שופטים ולהציג את עמדתם וטענתם. לא יכולנו לראות מה מצבם של הפנתרים השחורים.
אני בוכה לך אחי סעדיה, אני בוכה עליך וכואבת את כאבך ומעריצה את דמותך, הקדשת את חייך למען המוחלשים והמחיר ששילמת הוא כבד וגדול את כבר לא פה בן החיים, ואני אחי ינקתי ממך את זעמך, את דעותיך את מלחמת הקודש ועשיתי כדרכך, ספגתי ממך את "הספרים" שסיפרת, את המילים שאמרת, והפכתי לי אותם לדרך, לקחתי את המושכות והמשכתי לפעול למען המוחלשים, העניים, המדוכאים. אני מתגעגעת אליך ומעריצה את דמותך.
הפנתרים מובלים לבתי החולים בירושלים, אנשי מצפן מתרוצצים בן בתי החולים ומחפשים את הפנתרים השחורים ה"פחמים" "השרופים"
אימא בבית חלשה אך שמחה שבנייה השתחררו, אחיי הגדולים בבית. הערב יורד והבית מתמלא באנשים צבעוניים, הם נכנסים לחדר ומכבים את האורות בסלון הבית, הם מתכננים פעולה? אני חוששת ולבי כבד בקרבי, רק שלא יעשו עוד הפגנה שכזו, אני חושבת לעצמי השוטרים יותר חזקים מהם, אני מביטה בעינייה הירוקות של אימי וכאילו מנסה לומר לה: חידלי, אל תעשי זאת שוב. אני מבולבלת כשאחיי בהפגנות אימי בוכה ומקוננת, והנה כאן היא יושבת ומתכננת??? אימי מדברת והם קשובים, היא עומדת ומברכת אחיי והחברים יוצאים מהבית ואימי שולפת כוס גדולה של מים ושופכת אותה במדרגות, סגולה להצלחה וחזרה בשלום.
הלילה ירד והבית בשקט מפחיד, שקט שלפני הסערה. אימי מדליקה נרות נשמה בוכה ומתפללת על בנייה שישובו בשלום כאילו היו צבא שיצא למלחמה, להלחם על גבולות מדינתו וארצו להגן על אזרחי המדינה.
אימי התפללה לשלומם של בנייה, אימי בעצם התפללה לכבודם של בנייה ולכבודם של הפנתרים השחורים, נר הנשמה הוא בעצם לפיד ומשואה לכבודם של הפנתרים השחורים שנלחמו באפליה ובפערים החברתיים, שנלחמו על זכותם לחיים בכבוד, שעמדו איתנים אל מול ממסד אלים, אל מול משטרה שקיבלה הוראה לחסל את תנועת הפנתרים השחורים לחסל את האנשים שקוראים לעצמם הפנתרים השחורים בדרכי אלימות.
הטלפון מצלצל ואימי חוטפת את האפרכסת מישהו מהעבר השני של הקוו טלפון הנחה אותה, היא מנתקת את הטלפון ורצה לכיוון הטלווזיה, מדליקה ומתיישבת על הריצפה. הערוץ הממלכתי מופיע על המסך וקריין החדשות מודיע: "מחסני תנובה נפרצו הלילה והתכולה נשדדה, החדושים הפנתרים השחורים נבוקשים על ידיי משטרת ישראל. דפיקות בדלת בתינו מפרות את השקט ששר בבית, השקט שהיה עד לא מזמן שקט שלפני הסערה. קבוצת גברים לבושים בבגדים אזרחים, קבוצת שוטרים על מדים מתפרצים אל תןך הבית ומתפזרים ונעלמים אל תוך החדרים, השירותים המקלחת המחסן והמטבח. אימי עומדת איתנה אל מול הגדוד המשטרתי ודורשת מהם לעזוב את הבית מיד! "גברת מרציאנו, אנחנו מבקשים ממך לשתף איתנו פעולה ולומר לנו היכן בנייך סעדיה ורפי, הם מבוקשים, אם תשתפי איתנו פעולה אנחנו רק רוצים לדבר איתם, ואם לא תשתפי אתנו פעולה אנחנו נעצור אותך ואת כל ילדייך" אימי משיבה "צאו מביתי ולתכו לחפש את הפושעים האמיתיים שמסתובבים ברחובות, את הרוצחים, האנסים" הם עוזבים את הבית ואימי לא מוצאת מנוח לעצמה רגע היא שמחה ואומרת בקול גיבורים רגע היא מקללת את משטרת ישראל ואת גולדה מאיר ראש הממשלה, ורגע היא מגלה את חששות ליבה ומבקשת מבורא העולם שישמור ויגן על הפנתרים השחורים הגיבורים.
השחר עלה ועיניי לא נשמעות לי הן נעצמות מעצמן, אני נלחמת בהן ומנסה בכל כוחותיי להשאירן פקוחות, אימי עוברת מחלון לחלון מוציאה את ראשה מביטה לרחובות השכונה שטרם התעוררה לבוקר חדש. אחיי הגדולים לא שבו הביתה הלילה ואימי לא יוצאת החוצה לחפשם בסמטאות השכונה.
רצף של ברכות מתפרץ מחדר המדרגות שלא כהרגלו, בדרך כלל השכנים רבו ומטר של קללות עססיות בערבית התנוססו להם אני פותחת את הדלת והשכנים מולנו מורדוך ומזל אוספים במהירות את המוצרים שציפו להם בפתח דלתם, בקבוקי חלב ושקיות ארוזות כך הדיירים פותחים את דלתותיהם מברכים ואוספים את בקבוקי החלב שהמתינו להם בפתח דלתם. אימי יוצאת לחדר המדרגות ומכריזה בקול תרועה: "הפנתרים השחורים הביאו לכם את החלב"
ימים רבים אחיי נעדרו מהבית, כמו גם צ'רלי ואשתו לבנה, כוכבי ועוד חברים אשר בילו את זמנם בדירת מסתור בתל-אביב בעזרת ידידם הנאמן נתן זאבי אשר הביא אותם לבית חבריו, שם הסתתרו הפנתרים השחורים למשך זמן ארוך כשמשטרת ישראל הופכת את כל הבתים והפינות בשכונה מוסררה, הם הפכו עצבנים וזועמים וביצעו מעצרי שאוו והיכו את הנוער הצעיר הם השליטו טרור בשכונה והפריעו את מנוחת התושבים משלא הצליחו ללכוד את קבוצת הפנתרים השחורים.
כלי התקשורת מודיעים, הפנתרים השחורים יסגירו את עצמם לידיי משטרת ישראל ויובאו בפני שופט טרם יוכנסו לתאי המעצר בנוכחות כתבי עיתונים מכל ממדינות זרות והתקשורת הישראלית, כמובן בנוכחות עורכי דינם, ההסגרה תתבצע בכיכר ציון בירושלים. כל תושבי השכונה בכיכר ציון מצפים לרגע בו יפגשו שוב את הפנתרים השחורים. אימי מודיעה לי "הולכים לראות את רפי וסעדיה" אני קופצת ממקומי ונגררת אחרייה היא מהירה מאוד אני לא מצליחה להדביק את צעדייה הענקיים לעומת גופה הקטן.
השוטרים מכתרים ותוחמים את מרכז הכיכר, ושוב הניידות והשוטרים הלא נחמדים, משפט שתגיד גולדה מאיר בפגישה עם הפנתרים השחורים בביתה לאחר ששאלה אותם לעיסוקם ובמה עוסקים ההורים שלהם, ענה לגודלדה מאיר סעדיה: "אני עוסק בלדאוג למוחלשים ולעניים, לאלה שמגודרים בשכונות המצוקה, שהילדים שלהם רעבים ונשלחים למוסדות לפושעים, את אלה שאת גב' גולדה מאיר הזנחת אני דואג להם" ענתה לו גולדה: "אתם לא נחמדים"
סעדיה תמיר וגבוה, שערו נופל על כתפיו הוא לבוש מעיל שחור ארוך הוא נראה כמו שחקן קולנוע! המעיל הארוך והשחור הסתיר את גופו המשוסע, את פצעיו שטרם הגילדו.
בקרוב יקראו סימטה/רחוב/כיכר על שמו של סעדיה מרציאנו ז"ל, לאחר "מלחמות" ואין ספור ועדות ודיונים.
יהי זכרך ברוך גיבור ומנהיג הפנתרים השחורים

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
7. Thinking like that i Foge 4/21/2016 1:46:36 PM
6. Thanks for the intsh Carlee 4/21/2016 12:19:23 AM
5. The abtiily to think Magda 4/20/2016 12:07:08 AM
4. BION I'm impssered! Iovka 3/24/2014 10:28:40 PM
3. That's a smart answe Berta 3/24/2014 12:14:55 AM
2. דורש שיפור אבל יש גרעין חזק ירון 12/28/2013 12:10:36 PM
1. הפגנת הפנתרים השחורים// איילה סבאג אילנה בר-שלום 10/20/2013 9:50:39 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign