פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
אמא בישלה דייסה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%5
מעניין
%14
לא אהבתי
%81
שם:  אמא בישלה דייסה
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: עלי בן אברהם

1.
לכל אדם שאיפה להיות משהו מיוחד. אני, מאז שזוכר את עצמי, רציתי להיות רגיל. סתם ילד יהודי רגיל, שנולד למשפחה יהודית רגילה, שחיה בבניין שמונה קומות עם יהודים רגילים אחרים, חלקם ניצולי שואה, חלקם מקופחים סדרתיים, ומעלית. אבל רק לי, הנכד של סבא זאב שהגרמנים צעקו לו "יהודון מסריח", רק לי קראו "ערבי מלוכלך", וכל זאת בגלל שאמא'לה בבדידותה בארץ החדשה מצאה את יעודה בבית ספר לאחיות ושקדה כל כך על לימודיה עד שנכנסה להריון מהמרצה, ערבי. התחתנו במתנ"ס,החיים נראו קבועים ופשוטים, ויום אחד השתנה. אבא שלי מת ואני חשבתי שהגרוע מכל קרה, אולם דברים רעים יותר המשיכו לרדוף אחרי, לרוץ, להידחף מבלי שיחכו לתורם,והפליאה הראשונה הותירה את הרושם המצולק ביותר.כשיצאתי מן הכיתה הם חסמו את דרכי אל החצר האחורית ואז שמעתי לראשונה את צמד המילים ההן, "ערבי מלוכלך". בטרם הבינותי כי אני, חבט בי מוטי בחוזקה ולמרות שהסטירה חלפה כהרף עין היא נמשכה חיים שלמים. לא ראיתי כוכבים כמו בקלישאה ולא זלגו הדמעות מעצמן, רק גוש שחור בגרון שחסם את האוויר ולרגע נדמה היה שכל בית הספר שואג בתוך ראשי, והאוזניים חמצמצות מעלבון אינן מצליחות להבין. היו לו למוטי מכיתה ח' ראש מלא תלתלים ועיניים יפות שגרמו לי להיעלב עוד יותר. ניסיתי להיאחז במעקה המדרגות עד שנהיה לי לבן באצבעות אולם הם פרמו אותי בקלות מהברזלים, גררו אותי אל השירותים של הבנים ושם בחצר האחורית הפשיטו לבדוק. כשגילו ש"הערבי מלוכלך" הזה נימול, זרקו את הבגדים גבוה לשיחים הקוצניים והתרחקו בקולות צחוק רמים על מוטי אשר הפסיד בהתערבות. גם כעת כאשר אני משחזר ממרחק המסרב להגליד עדיין מהדהדים הקולות בין השיחים עד אשר נמוגים בדמי. המשכתי לשכב על האדמה במקום בו שמטו, והצמדתי את אוזני לקרקע כמו מנסה למדוד את דופק היקום. רציתי שימותו, אבל לא בעוד שנה או שעה, אלא עכשיו במקום, שיכה בהם הברק ושיעשו להם את המוות כשימותו, כמובטח בכתבים. נזכרתי בתיאורים של סבא את הגרמנים אשר ציוו על הנידונים למוות להתפשט לפני שירו בהם כי חבל על הבגדים ורציתי לצעוק אחריהם "נאצים", אך המילים נתקעו בפי, מהססות, לא נחפזות להישלף. שכבתי שם בחורבני עד אשר פסקה המולת התלמידים ורק אז העזתי לקום. עטפתי את חלציי בסמרטוט שנשכח על הרצפה בכניסה לשירותי הבנים ורצתי הביתה נצמד לקירות, מתאמץ לחבר מרחקים, לקרב רחוקים, להגיע. בבית היה לי סוג של בטחון ילדותי, גם אם אתנהג בצורה שמצדיקה ענישה כמה רע כבר יהיה, ללכת לישון בלי אוכל?! לא לראות טלוויזיה?! בבית הספר לא הייתה לי דלת שאפשר לטרוק או שמיכה להתחבא. שם בחצר האחורית ליד השירותים של הבנים גיליתי רוע בלתי נגמר שכאילו נוצר במיוחד עבורי, רוע בממדים תנכיים. כשנכנסתי הביתה אמא העיפה מבט, סרקה אותי כמו חולה הניצב עירום לפני הרופא ומנסה להסתיר במבוכה את חלציו, וכעבור רגע ארוך הנהנה בראשה שאלך להתקלח. לא הבנתי מדוע היא יוצאת מהכלים אם שכחתי חס וחלילה להשקות את העציצים,אך כשאני חוזר הביתה חבול ומעורטל היא לא מתרעמת או חוקרת, כאילו יכאבו לה האוזניים אם תשמע. הסבל הזה היה נסבל יותר בעיניי אם הייתי חווה אותה נלחמת ולא מקבלת. האם הבינה שהרגע ההוא שקברו את בעלה, שם נגמרה לי הילדות ונהייתי "ערבי מלוכלך"? התקלחתי בזריזות והלכתי לחדרי, טורק עד שהנורות הזדעזעו כאצבע צרדה במסדרון הבית.
העלבון נעשה יומיומי, נפוץ, כמו שיעורי בית, כמו חלומות רעים בלילה. מדי פעם הייתי חוזר מבית הספר עם חתך בגבה או חולצה קרועה. כאשר נתאפשר להם גררו אותי אל החצר האחורית ליד השירותים של הבנים ושם היו משכיבים אותי על החול הגס, מוטי פילס את דרכו כמצביא השועט על סוסו, מוכן לרמוס, רכן אלי כשברכו תחובה בבטני והצמיד את פניו לפרצופי. אני זוכר את הכל, זה כמו קללה. את מוטי עם חותמת שפם בתולית ודלילה מעל שיניים צהובות מדיפות ניקוטין זול, אותי מתנשם כה חזק עד שלבי מתקשה להישאר מתחת לחולצה, ולפתע זבוב מפר את המתח ומוטי לוחש את הצעקה באוזני "א-מאש'ך מזדיינת עם ע-ר-בים".
עם הזמן הכאב הפיזי נהיה זניח אך בה בעת בלתי נסבל. לא להאמין כיצד שנאה גדולה כל כך אפשרית באנשים קטנים כל כך. מדי לילה לפני השינה ביקשתי מאלוהי הצדק ופעם סבא שמע את תפילתי וכבודו הניצול נפגע, -"חבל על התפילות שלך, הוא לא כזה גדול האלוהים הזה.אני לא אתפלא אם יום אחד יכתבו בעיתון שהגרמנים רצחו גם אותו". ובשיעורים בהיתי בלוח, חשבתי שרוע של בני האדם הוא דבר נוראי אם הוא יכול להוציא להורג את אלוקים.חלמתי על יקום אחר בו הילדים שווים ומבלים זמנם בנעימים, לא כמו במציאות שלי בה הילדים נחלקו לשניים, אלו הנחשבים ואלו הנרדפים. כנגד רצוני הם הפכו אותי לבן עם לא שלי ונאלצתי להכיר את צמד המילים ההן עוד בטרם הבנתי משמעותן. חיפשתי משענת ומגן במספר הכחול הצרוב בבשר זרועו של סבי, והאמנתי שגם אני קורבן שואה.הייתי מתיישב על ברכיו הרזות עד אובדן תחושה באחוריי מעצמותיו החדות, סבא היה מלטף את ראשי ומלמל שאני הנקמה שלו בהיטלר וחוזר באוזניי על התיאורים בעברית גלותית. יחד בוססנו בבוץ, טורים ארוכים בכפור אירופאי של ארבע בבוקר בלילהסיר את המבט מהרצח בעיניים, עלינו על רכבת לשום מקום בעמידה במשך שעות וימים של צפיפות נוראית דוחקת וחונקת והצטרפנו לצעדות המוות ברגלים יחפות בשלג. ובלילה נעמדו לצד מיטתי קציני אס.אס.וכאשרהתארנבתי עמוק בשמיכה, סבא שלי זאב נשף ושאף ונשף,אך החזירים המשיכו לשתות לשוכרה והבקתה לא התמוטטה.
הימים היו כמו נוף שחולף בחלון אוטובוס, נדמה היה שהכל שועט ולא מניח לי להשיג, מותיר אותי ילד קטן שרוע על החול, שם בחצר האחורית ליד השירותים של הבנים, והגדולים מרתקים אותו, צועקים בפרצופו את שתי המילים אשר נחרתו בזיכרון, בהוויה. למעשה זה אף פעם לא הפסיק, המשיך מהמקום שנעצר בשנה שעברה. כשמוטי סיים את בית הספר הגיע קרויטורו, ואחרי קרויטורו ממן השמן. כאילו מאז ומתמיד חיה השנאה הזאת סביבי ורק החליפה את שמה. בין לבין היו פיגועים, אנשים עם מעילים באמצע הקיץ התפוצצו באוטובוס,ואני כמו פינוקיו בל"ג בעומר הייתי מתקשר לעבודה של אמא וקובע שאני חולה ולא הולך לבית הספר.אמא הייתה מזדרזת לשוב הביתה ולטפטף שמן איקליפטוס על הכרית כאילו אני איזו ביצה,ולאחר לכתה הייתי מתכווץ בצינוק המבודד של מיטתי ומחסיר יום בחיים, במילא הייתי נטול סיכויים להצלחות ולא ציפו ממני לכלום.
מדי פעם דבק אלי חבר מזדמן. בכיתה ו' היה זה מיכה בעל הרגליים הרזות כמו מקלות מעוררי חמלה והכיפה על הצד של הראש. לא הבנתי כיצד אפשר להיות דתי ללא פאות וזקן, אך מיכה נמנע מלחשוף את המתרחש במעונו, בלי כעס ובלי חדווה, פשוט עשה "לא" עם הכתף וזהו. הרגעים היחידים בהם התיר לעצמו להשתובב היו כשנותרנו לבד ובמעין פורנוגרפיה של נבדלות פשט מעליו מוסכמות כפויות.ופעם התלונן על הבנים שבגלל שהוא דתי עם כיפה הם תמיד בוחרים בו אחרון לקבוצה בשיעורי הספורט, מתעלמים. ואני שרציתי גם, גנבתי מהשידה של סבא, אך כשגילו את הכיפה השחורה על ראשי הם חשבו שזאת הלצה גרועה ולכבוד השנה החדשה העניקו לי כזה טיפול, שבערב לפיפי שלי ירד דם מהבעיטות בבטן. אמא הבחינה בעקבות על האסלה ועשתה מיד טלפונים ובחדר המיון התיישבה על כסא קרוב למיטתי, החזיקה את ידי על השמיכה הירוקה של ביה"ח כמו היינו צמד נאהבים ודיברה. הלילה ההוא היה הפעם היחידה שנשארנו ערים עד השעות הקטנות וקיימנו שיחת נפש, אתם יודעים, מהסוג הזה שאמא עושה לילד בהגיעו לגיל טיפש-עשרה ומספרת שגם היא הייתה ילדה ועשתה שטויות והתחתנה עם ערבי וכולם שנאו אותם ובסוף הוא התאבד. "מה לעשות, ככה זה בחיים, אנשים צריכים לשנוא משהו, מישהו". "אבל למה אותי?זוכרת שסיפרת לי כמה מתוק ונהדר הייתי בעגלת התינוק?היית אומרת שאנשים ברחוב עצרו והתפעלו מהלחיים הוורודות והעיניים הכחולות.אז פתאום אני מחבל רצחני שמסתתר בכיתה הסמוכה"? "אתה מגזים, עושה כזה סיפור מבית ספר, אפשר לחשוב ששלחתי אותך לגטו". "לא אמא, לא שלחת אותי לגטו כמו שעשו לך, אבל השם הזה עושה לי חיים קשים, או.קיי.? באמת אמא, עלי? אין עוד שמות בעולם?מה חשבת לעצמך?" "אני אגיד לך מה חשבתי, חשבתי שאני לא מצליחה לחשוב על כלום מרוב עייפות כי לא נרדמתי בלילות מהפחד שבחושך יבוא אחי שנשרף באושוויץ ויגיד שהוא רואה הכל.אז במקום להתהפך במיטה הלכתי כל ערב לתחנת אוטובוס עם הורידים שלי ככה בולטים ברגליים,ונסעתי למרות הצפיפות וריח הזיעה שעשה לי להקיא, עד שהייתי בחודש תשיעי.וכל הזמן חשבתי שאני חכמה שמצאתי עבודה בה משלמים כפול רק כדי שהשאר ערה, אבל לא הייתי בבית ולא ראיתי איך אבא שלך הלך והתכווץ עד שכמעט ונעלם.אתה זוכר אותו?כשנפגשנו הוא היה כזה גבוה ושזוף עם שחור בעיניים, כל כך אחר מהבחורים שהכרתי במחנה המעפילים, היו חיוורים וכבויים.עד שנולדת הוא נהיה קטן כמוהם, לאט לאט נשבר בגלל השנאה והמבטים מאחורי הגב.בגלל זה הסכמתי שיקרא לך עלי,שתישאר לי מזכרת ממנו. אבל האמת, לא שיערתי שהוא ימשיך לסבך לנו את החיים גם אחרי שימות". השאירה אותי חסר נשימה, הייתי כל כך עסוק בלהאשים אותה על השנאה והנידוי שהעולם הפיק עבורי לפני שבכלל הכיר אותי, שעניין לי את התנוך איך זה מרגיש אצלה. לא חשבתי שאני נר הזיכרון שלו.
לאחר כמה ימים כשחזרתי לספסל הלימודים נקראתי אל חדר המנהל. פסעתי לאיטי במסדרון שמח להחמיץ שיעור ולפתע שמעתי את הקול הזה, שגם היום גורם לתאי הזיכרון שבי לזקוף את ראשם, קורא מאחורי גבי. "עלי בבא, רצת להתבכיין אצל אמא"? חשבתי על השיעור תנ"ך בו הסביר המורה את פשר השמות. יצחק כי שרה אימנו צחקה, יעקב כי אחזו בעקבו, אבל אני מה? איזו משמעות או בשורה מלבד צרות קיבלתי כאשר אבא קרא לי עלי, על שם סבו? האצתי את צעדיי אך מוטי השיג ושנינו פסענו מבעד לדלת העץ הכבדה כשזרועו חובקת את כתפי, כמו היינו מכרים משכבר הימים, מה שנכון. רינה המזכירה הובילה אותנו פנימה אל הלשכה, חדר עצום עם כסאות כהים ושולחן כתיבה גדל ממדים אשר התרווח מקיר אל קיר, חשבתי שייקח לי שעות להגיע לכיסא, כמו בבית הקולנוע, רק שהפעם הסרט הוא עלי ולא ידעתי אם הסוף טוב. התיישבתי בדממה וניסיתי להרוג את מוטי בכוח המחשבה אך הוא התעקש להמשיך לשבת זקוף בצד השני של השולחן כשחיוך מרוח על פרצופו ותופף באצבעותיו על השולחן. רינה מזגה מים לכוסות גבוהים והניחה לפנינו על השולחן. מנהל בית הספר מר נגלר היה גבר קטן קומה וגוץ בשנות החמישים לחייו, פניו גדולות ומגולחות למשעי,גבות שחורות עבותות תלויות כסוככים מעל עיניו ושאריות שיערו המאפיר שורטטו בקפידה לרוחב פדחתו כמין כתר דהוי. הוא הניח את אמות ידיו על השולחן, שילב את אצבעותיו זו בזו והתבונן בהן בזמן שדיבר בקולו החדגוני והיבש. ידיו השעירות נעו בלהט כמנסות להעניק למילים את המשמעות שקולו לא הצליח לשוות להן כאשר הצהיר שלאלימות אין כניסה במוסד שלו. וכל הזמן הזה עיניי תקועות בפלומות השיער הכהות בתנוכי אוזניו, משתהות. כדורי ברד שהכו בחוזקה בזגוגית וניסו להיכנס פנימה הסיטו לרגע את מבטי מן השיחים שבאוזניים, הרמתי את עיניי אל החלון הגבוה בקצה הרחוק של החדר וכשחזרתי מוטי רמז לעברי בעיניו והביא את הכוס אל שפתיו העבות ולגם לאיטו מן המים הצלולים וסיים את הלימודים והתגייס ליחידה המובחרת שרק יהודים מובחרים יכולים וניצב מתחת לחופה ונשק לבחירת ליבו דלית החובשת היפה של הבסיס ולקול צהלות המוזמנים הרים את הכוס "לחיים" וגמע עד הסוף והושיט את הכוס הריקה חזרה למזכירה.ואני הקטן עדיין ישוב על הכיסא, רגליי בקושי מגיעות לרצפה. מר נגלר נשען לאחור והסיר את משקפיו, חושף מסגרת חיוורת סביב עיניו, צחצח את העדשות בדש חולצתו, הרכיבן חזרה על אפו וליטף את ראשינו בכובד ראש ש"מעכשיו נהיה חברים". לרגע קצר הוניתי את עצמי שזה אפשרי למרות הקללות והמכות בצד השני של המשוואה, ונאחזתי בחיבוק הרגעי מהנהן בראשי בחוזקה. ולפתע ניתק הראש ממקומו ונתגלגל על המרבד לכוונו של מוטי, והלז הניף את רגלו ומחץ בתרועת ניצחון, כמו היה ג'וק, אחר רכן לאסוף את הרפש מן השטיח והשליך מבעד לחלון אל החצר אחורית ליד השירותים של הבנים.
בכיתה ז' היה זה קרויטורו המציק התורן, ואלון "פרצוף תחת" שחבר אלי. אלון היה בחור בריא בעל גוף אתלטי, עם ראש גדול וטור שיניים ישרות לבנות אך קראו לו כך בגלל החריץ שנתקע באמצע סנטרו. היינו כה שונים, אני ילד יהודי לשעבר/יתום ערבי בהווה, נחבא אל הכלים עד כדי שקיפות. ואילו הוא, כוכב קבוצת הכדורגל של השכבה, כבר צמחו שערות בבית שחיו. מצאתי חן בעיניו עקב היותי נוח להעתקות, וגם כי לא היה לי אבא שמרביץ. טוב, הרי אי אפשר שיהיה הכל, גם נרדף בחוץ וגם לחטוף בבית. אני מצידי הופתעתי לגלות שגם הדשא של השכן צהוב ושמחתי באח הגדול שתמיד פיללתי, פשוט הכנסתי מהר לכיסים ועשינו עסק. יחד הלכנו לקולנוע מבלי לחשוש שיעשו ממני מאפרה לסיגריות כאשר כבים האורות, ובשבתות היינו יושבים באפלולית חדר המדרגות ו"פרצוף תחת" לימד אותי טריקים עם קלפים של בחורות ערומות, וסילבי השכנה מקומה ראשונה הייתה מאיימת שאם נפריע את מנוחתה היא תשפוך עלינו את הפיפי של בעלה הצמח. לראשונה בחיי לא פחדתי, האמנתי שאלון יכול להגביה את השמים מעל לראשי. עד המקרה עם ורדי. מדי פעם היינו מסתלקים מהלימודים דרך פרצה בגדר ויום אחד מצאנו בין השיחים מנעול תלייה ול"פרצוף תחת" היה רעיון לנעול את חנות הדגים של ורדי, צחקנו שזה יהיה קטע מסריח כשהקמצן יחזור מהפסקת הצהרים ולא יוכל לפתוח את החנות. אולם לא שמנו לב שהם עדיין בפנים והזקן שלח את גיסו מן הדלת האחורית, זה התגנב אלינו בעודנו מגחכים ואחז בחוזקה בעורפנו. החיוך נמחק לאלון מה"תחת", התנשף כאילו הדיבור הזה שנקרה אל פיו הוא דבר חדש, והמילים נדבקו לשיניו, יצאו שבורות, כאשר התחנן שלא יספרו לאביו השוטר. הייתי קטן וזריז ולא נחשב ויכולתי לחמוק בנקל, אך זה כאילו לרגליים שלי היו עיניים והם רצו להישאר לחזות באובדן הממלכה. לאחר מכן זה כבר לא היה אותו דבר. שוב הייתי לבד בבית הספר. לבד בבית. לבד.
בכיתה ח' הגיע תורו של ממן "חמנייה" עם הפצעונים השחורים בפנים השמנות. היה מתנכל לקטנים ברשעות כל השנה וביום כיפור שם כיפה וצם, כאילו לאלוהים אכפת. באחד הימים בחופשת סוכות בעודי ממתין למעלית, הגיח "חמנייה" וחיבק אותי מאחור, זרועו האחת עוטפת את גופי הצנום בכוח, ידו השנייה תוקעת אצבע קשה בחזי, רוצה את הלב, וראשו מציץ מעבר לכתפי מנסה להיטיב לראות את מעשיי. וכי מה יכולתי לעשות כשראיתי את המעלית, רכב המילוט שלי, יוצאת לדרכה בלעדיי,נותרתי חסר אויר ומילים והרפיון פשט באבריי. כשנגררתי בתוכם, חבורה צוהלת ושמחה אל מחוץ לבניין, שמיים שחורים וחסרי רחמים העצימו את אובדני ואילו הם חבטו אחד בשני ובעיקר בי כבכדור משחק. כשהגענו ארבעתנו לסוכה, אחד גבוה ושמן, אחד עם שפם מגולח וסיגריה מאחורי אוזנו השמנונית, אחד סתם רזה ואחד שלא ידע לשאול, דחקו בי להיכנס, הצמידו לסדין קרטון עם נייר דבק ועליו רשמו: "הסוכה עסוקה" והגיפו.הסתדרו בפנים על הכריות, האיצו בי להדליק גזייה ולהרתיח את המים בזמן שהם מחאו כפיים ושרו: "לאוטובוס נכנסת גברת עם סאלים..."המהדרין ביניהם התרווחו בישיבה מזרחית, הכינו כוסות בידיהם וציוו עלי למזוג את התה מגבוה כפי שרק אתם הערבים יודעים. כשנסתיימה החפלה סטרו לי כל אחד בתורו לשלום כמעט בחביבות ורק "חמנייה" חבט בכף יד שטוחה בסרעפת כאילו ביקש לבצע וידוי הריגה.ומיני אז ירח תשרי על חגיו מסמל בעיניי את כל מה שעקום וגלמוד, עת נושר דבר מה על האדמה בחצר האחורית ליד השירותים ונרקב.
בשנת תש"נ מצאתי מפלט בספרייה, התאהבתי בהיסטוריה חרף העובדה שההיסטוריה לא אוהבת שכמותי. הייתי רק בן 13, מתקשה בחשבון וללא עזרה כי אמא סירבה לענות על שאלות שהתחילו ב"שתי רכבות יוצאות משם ומשם..."ובמקום הייתה יושבת ובוכה, אבל בתאריכים הייתי אלוף. הכרתי מקומות ושמות ומספרים ואת כל מלחמות ישראל כמו שילדים אחרים הבינו בקבוצות כדורגל. דרך עדשת האנציקלופדיות למדתי על החושך של ימי הביניים והסקתי שהישות האנושית כולה מלווה ברדיפות. ציד המכשפות, מסעות הצלב, השואה, כאילו תמיד נזקק האדם לרדוף ולהשמיד, ואני פסיק במשפט ארוך. יום גשום אחד קראה לי חווה הספרנית ובישרה שהוחלט לצרפני לצוות כממונה על סידור הספרים המוחזרים מהשאלה במדפים לפי הא"ב. התפקיד לא היה מסובך, אך כזה המצריך שעות לא מבוטלות אשר נלקחו בחשבון מראש, והיעדרויות מהשיעורים התקבלו בסלחנות מצד המורים. רק מעטים זכו, אך אני, הדמעות גאו בעיניי שעלו על גדותיהן.חווה אחזה בזרועי ומשכה אותי אחריה אל החדר האחורי, הושיבה אותי על הכיסא ומזגה לכוס פלסטיק צבעונית מים ופטל והמתינה. סיימתי להתמסכן והסברתי שזה כמו סבא שלי שהיה במחנות,כשנצטווה לסדר על מדפים ולהצמיד שמות ומספרים לשיניים מזהב וצמידים ותכשיטים של אלו שהומתו. חווה נאנחה ואמרה שזה חשוב לזכור אבל כאן זה שונה וצריך לנעול במגירה או לזרוק כדי להמשיך ולחיות. עניתי שמאותה סיבה בדיוק, כדי לחיות, אצלנו בבית לא זורקים כלום. כמו שבמחנות ניסו לשרוד בכך שרקחו חיים מפסולת של אחרים. מקליפות של תפוחי אדמה שהוציאו מפחי האשפה, מפטריות שגדלו בשלוליות המוות ולא ידעו להבדיל אם הן רעילות, מנסורת וכפיסי עץ שסחבו מהפח הגדול בנגרייה כדי לעשות מרק. המשכתי ותיארתי את אמא מכינה ריבה מפירות מרקיבים, ונעליים שהתכווצו מעבירים לקרובי משפחה, ובגדים קרועים מטלאים שוב ושוב, ובקופסאות נעליים אורזים מסמכים וחפצים, ומכשירי חשמל מוכרים בפרוטות ל"אלטע זאכן". ואז סיפרתי שערב אחד חזרתי הביתה ומיד הבחנתי שחסר משהו בסלון, ואחר כך ראיתי אדם לא מוכר מסב ליד שולחן האוכל ומעשן. "אבל אף אחד לא מעשן אצלנו בבית", הסברתי לחווה, "רק לאבא מותר". ואמא שהכינה קפה במטבח קראה בקול: "שלום מתוקי. תכיר את מחמוד, הוא..." ואני נתקעתי על השם הזה, מחמוד, ואת שאר הפרטים שהוא מיפו וסוחר בחפצים משומשים כבר לא שמעתי. "את מבינה? חשבתי, מה עוד ערבי?" "אתה זוכר מה למדנו בשבועות? רות המואביה, סבתא רבא של דוד מלך ישראל הייתה גיור, גיורת". חייכה וזאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר איתי על זה בלי לקלל.המשכתי ותיארתי איך שמטתי את הילקוט על הרצפה וברחתי, קירות רצים לאחור ואני מנסה לצמצם את עצמי לכלום. רצתי בגשם וברוח כל כך מהר עד אשר לחיי נצמדו לאוזניים הקפואות. הגעתי לשכונה לא מוכרת, אולי של דתיים כי היו שם הרבה נשים בהריון, ואחר כך נהיה חשוך נורא ושקט, אפילו הברקים עשו בלי רעמים ורק אוושת טיפות הגשם בשלוליות המים חדרו את האפלה. התעטפתי בסדין שסחבתי מחבל כביסה ונרדמתי במחסן נטוש. עצרתי רגע משטף דיבורי לנגב את פניי בשרוול של החולצה למרות שלפעמים יש תחושת הקלה בדמעות הדוקרות,אחר המשכתי לספר על החלום שהיה לי, שממן רדף אחרי עד החצר האחורית ליד השירותים של הבנים, איפה שהשביל נגמר ואין לאן לברוח, והוא קרא לחבר'ה שלו שיחזיקו אותי כדי שהוא יוכל אבל אף אחד לא התייצב, רק שנינו. ואני גדול, שוכב על החול מרצוני ועושה לו ככה עם האצבע שיתקרב אבל האדמה איפה שהוא עמד בוצית וטובענית."חמנייה" שקע עד ברכיו, הזיז את שפתיו לדבר אך כלום לא יצא לו מהפה, רק הלשון כזאת ארוכה כמו הכלבים כשחם להם ורוק טפטף מפיו. כשהתעוררתי השחר כמעט הפציע ומיהרתי לחזור. רצתי בתוך האוויר הסמיך חוצה שלוליות של פחדים ומצאתי את הבית ריק כי אמא טרם שבה ממשמרת הלילה. הכנתי כריך עם שוקולד, הדלקתי את הטלוויזיה וישבתי לאכול לבד, כמו זקן אבל ילד, עם הקמטים מבפנים. "בסיום החדשות", אמרתי לחווה, "הופיעה שקופית שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושים אחר קשיש בן שמונים ושתיים, נמוך קומה, בעל מבנה גוף מלא ושיער מאפיר". תיאור כה סתמי, התביישתי שגם אותי יזכירו בקצרה בסוף החדשות כשאעלם, לכן ויתרתי על התוכניות לברוח.
במבט לאחור על אותן שנים בבית הספר לכאורה חייתי ומד הגובה הראה שגבהתי אבל בעצם לא התקדמתי לשום מקום, אפילו גור הכלבים שמצאתי ואימצתי לא הרגיש בנוח בחברתי. חשבתי שאוכל לעזור לו אבל הכלבלב הריח שאינני מסוגל לעזור אפילו לעצמי ובכל פעם שנדמה לו כי שמע רצועה, היה נמלט ממני ורץ להתחבר אליה. לבסוף נואשתי, כאילו עודף החיים שבו הדגיש את המוות שבי ונסעתי על אופניי לחוף הים, חילצתיו מן ארגז הפלסטיק אשר התקנתי על הסבל ושילחתיו לדרכו. הרי ידוע שכלבים לא סובלים ערבים, וגם הוא כמו כולם החשיב אותי לערבי. עוד מפלה קטנה ונסבלת ומתסכלת ונטולת השלמה.
הטיולים השנתיים התמתחו ליומיים ויותר של בדידות מתמשכת ובתום מסע מתיש והתרוצצויות ממקום למקום באוטובוס עמוס ציוד לעייפה, חולקנו לקבוצות ונשלחנו לחדרים, חבורות נערים גדושי הורמונים, ומטעמי צניעות בנפרד מהבנות, כך שלא יכולתי להשתמש בהן כרשת הצלה. הייתי ממהר להיות הראשון בחדר שהוקצה כדי להתמקם קרוב לפתח המילוט, אך תמיד נמצא זה אשר דחק בי לפנות את חפציי ולהסתפק במיטה האחרונה שנשארה פנויה, הבלויה מכולן. הלילות ההם התארכו גם בקיץ, מסביבי המולה ואני עוצם עיניי בחוזקה בתקווה קלושה שהעפעפיים ישמשו כמגן, מנסה להיבלע בתוך השקע במזרן הישן. שמעתי את הדלת נפתחת, המדריך היסה את כולם "לילה טוב" וכיבה את האורות ואני כמו עכבר מעבדה לבן המוחזר אל הכלוב, נפחד ומבועת, התכסיתי בנסורת עד מעל לאוזני הזעירות. ולפתע הם קרובים. "הוא לא התכוון אליך, יא'ערבוש". והקול צלול כמו מים אך לא מרווה, יותר מטביע. זוג ידיים ריתקו את רגליי בכוח למזרן, אחרות משכו בחוזקה את ידיי לאחור מעבר למשענת הראש והמגע הקר והנושך של המתכת על בשרי. מישהו הדליק פנס מכוון אל פרצופי וגיחך "שיתרגל כבר מעכשיו לחקירות". "אלוהים", חשבתי, "אתה שוב מתכוון להסתכל מהצד? זה כל מה שאתה יודע לעשות?" ובתוכי שאגה. ניסיתי לתכנן את המהלך הבא, את הבעיטה ברגליים לכוון האשכים ואת שליחת הזרועות קדימה לגרון הקרוב,אך החלק שבי, זה הקובע ופועל,נותר משותק. האחרים התקבצו לקרוא את אשר נמרח על מצחי במשחת נעליים, כיבו את הפנס ונשכבו כל אחד במיטתו, שבעים מהארוחה והבדיחה והיום שהיה. ניגבתי את פני בבד הגס של השמיכה והסתובבתי אל הקיר, גחלילית בודדה המנסה לנווט דרכה בים בטרם ייתם זמנה. איך בכלל אפשר לעוף ככה, קילומטרים בחושך ובשנאה הזאת. גם עכשיו במרחק רגשי סביר עדיין מתרוצצות במוחי שאלות והילד שבי ממשיך לזעוף ולהפנים את אובדן הילדות,את המצוקה, את האיבה, את המחבואים, את התופסת ואת ה"משלוש יוצא אחד", תמיד אותו אחד.
השנים התעופפו ארוכות לא קלות וחסרות תחנות, אפשר היה להניח שהיום יהיה דומה לאתמול ולמחר, ואני כלב אסקימוסים לא קשור המנסה לרוץ לצידה של המזחלת ולעמוד בקצב. המוכרים בשכונה הזדקנו, דהויים משהו, חלקם נזקקו למשקפיים אך רובם ללא דאגות נראות לעין. קוזינה המשיך לסחור בתוכים וחיות, ובשעות הלחות של הקיץ היה מתיישב על שרפרף נמוך בחזית החנות במכנסיים קצרות ופיסוק רגליים רחב כמו שמבוגרים עושים, תופס פי שניים מקום בין שקי המזון של הציפורים, ולפעמים בצבץ לו אשך מהצד של המכנס, תלוי כמו תיון משומש, והבנים גחכו והבנות הסמיקו וצחקקו. במכולת של נוח התקבצו הקטנים שהוריהם לא הספיקו בבוקר והזמינו בלי לשלם לחמנייה עם פרוסת נקניק ומלפפון חמוץ לבית הספר. נוח היה חוסך במילים כאילו הן חשובות מכדי להשתמש בהן, קרץ לשלום עם עינו הבריאה האחת למרות שלא ראה בעין זכוכית יפה את ה"תרשום" הזה,אחר היה חותך את הפרוסה הראשונה היבשה של הנקניק ולא משליך אלא שם בשקית ניילון הקשורה לידית המקרר בכדי להרוויח עוד כמה פרוטות מבעלי הכלבים,ובזמן שהיה אורז ביד אחת מיומנת את הכריך בנייר אלומיניום, פתח בידו השנייה את פנקסו השחור, מכיר מי שייך למי ואת אלו אשר אינם מקפידים לשלם בסוף כל חודש.
בסוף השנה סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי ונפרדתי מחבריי ומכריי. נו בדיחה, הרי לא היו חברים שיכולתי להצביע עליהם ולומר: שלי. כאילו העולם כולו נתרחק ממני למרות שניסיתי לשלב את חיי בשל האחרים. היה לפני עוד קיץ לוהט, הסתגרתי בבית נבדל מן הציבור ולא מלין בפני איש על כאבי ומצוקותיי, כמו אמי.היא מצידה נמנעה מלהפעיל את מזגן כדי לחסוך וכשניסיתי להבין לאיזה מטרה היא חוסכת מוחי נהיה סמיך כמו דייסה מקולקלת מהחום. וכך בזמן שאמא השלימה שעות שינה לאחר עבודת הלילה הייתי יוצא לסיבוב הזעה בפינות הבית כאילו אני בספא טורקי מקומי ולבסוף בלי לנסות להקל על חייו של האדם שישן בקצה השני של הדירה, כמו שהיא לא טרחה להקל עלי, הייתי מקפיא את הבית בלי חשבון וללא חשש מצעקות, וכי מה כבר יכלה לעשות לי שהיקום עוד לא עשה.הסתובבתי בבית גורר את צילי מחדר לחדר,פותח את דלת המזווה לבדוק אם התחדש משהו במדף החטיפים, בוחן את העציצים וחושב לעצמי שהם נראים בסדר, העלים הגדולים של הסינגוניום מבריקים בשמש לאחר שניקתה אותם בחלב, והנענע ריחנית, "מטפלת בהם טוב, טוב מאוד אפילו, יותר טוב מאשר במשפחתה", חלפה האשמה בכביש הראשי וצפצפה בראשי כל הדרך לים, שם תמיד יש גזלן,אפשר לקנות ארטיק מטפטף ולאכול בסלון מול הטלוויזיה, אפילו שהיא מרשה רק במקלחת. לרוב הסתפקתי בלהשליך את הבגדים על הרצפה ליד האמבטיה כולל תחתונים משוחות מאחור במכחול חום במופגן, בתקווה שהמולת המים תזמן אותה לדלת לגעור על הבלגן ולנזוף בי שהגיע הזמן שאתבגר.
שנה חדשה, בית ספר חדש, סיפור ישן. שוב מצאתי את עצמי דרוך לקראת סיום יום הלימודים, הילקוט כבר ארוז ומוכן לתזוזה ואני ממתין לפעמון שיצרח "הביתה". נואשתי מלנסות להתרכז בדברי המורה, בקושי הצלחתי להמשיך ולשבת על הכסא. היה לי כל כך קר בקצה של האף ובקצות האצבעות, חששתי שבעוד רגע הם ישתברו ויתנפצו לרסיסים על הרצפה. בהישמע הצלצול זינקתי אל הדלת והחשתי צעדיי לצאת מתחום בית הספר ולפתע שמתי לב לורוניקה ה"מזוזה" צועדת במקביל, כמו היינו מכרים. "תגיד עלי, זה נכון? אתה באמת ערבי"? במקום להראות מזועזע כמתבקש מן השאלה הבוטה חלפה קושיה מוזרה בראשי: למה לערבים יש שמות של ערבים? הגנבתי מבט לעברה,היא דווקא בסדר הרוסייה הזאת,היה משהו מוזיקלי בעמידה שלה עם הרגליים הארוכות והשיער הגולש לאורך גבה, והפנים כאלו מתוקות. רחלי הרכלנית של הכיתה כינתה אותה "זונה רוסיה עם ערימה של ציצים" והדביקה לה את הכינוי הזה "מזוזה" רק כי תפסו אותה מתנשקת עם אחד מהבנים בחזרה לטקס יום השואה, ופעם ראיתי בעצמי אותה מתגפפת עם פרדי במגרש הכדורסל בזמן שקבוצת המעודדות התאמנו בקפיצות ודילוגים לפני המשחק. במסיבות הכיתה כשהבקבוק היה מורה להצטופף בארון הבגדים היא הייתה הראשונה להיבחר, נדמה שכולם בכיתה כבר היו אתה חמש דקות בגן עדן ורק אני כמו קוץ בתחת של החיים נשארתי בלי פירורים על החולצה. בתור אחד שיודע להסתכל במראה ולהבין דברים בין השורות של הפתקים שנזרקו לפח בכיתה,לא העזתי להשלות את עצמי שגם אנוכי ברשימה ושיגיע תורי לנשק את המזוזה. בעצם התקשיתי להאמין שהיא בכלל מכירה את שמי, הרי אפילו כמה מהדודים במשפחתי לא זכרו והיו ממציאים לי כינויים כמיטב הדמיון. והנה היא ניצבת כאן לצידי לבושה בחולצת בית הספר הצהובה, מכנס טרנינג עבה וסריג ירוק מזעזע קשור על מותניה. האם הזדרזה להסתלק לאחר שיעור ההתעמלות כדי להספיק ולהשיג אותי? איזה רגע נפלא להיות אני. יכולתי להבחין בקווי המתאר של החזייה מבעד לאריג ובפטמותיה הזקורות מהקור, לטשתי מבט לרגע אחד ארוך מדי, העיניים שלי ממש נגעו לה בחזה והרגשתי בחלציי התחלה של זקפה. לבסוף התנערתי ונעמדתי מלכת, דחפתי את ידי אל הכיס האחורי בזחיחות כמו שחקן גדול הממשיך בהצגה למרות התקלות ועניתי "אבא אמנם התגייר אבל המשפחה שלו נשארו ערבים, אז אני מניח שגם אני קצת". אולם ורוניקה התעקשה לתת בי סימנים והמשיכה לחקור "אבל אמא שלך, היא יהודיה? נו, אז אתה יהודי". ואלו היו השניות המזוקקות בחיי.
המשכנו בדרכנו בשתיקה, בעטתי בפחית שתייה מעוכה קדימה וכשהגענו אליה ורוניקה השיגה ובעטה בה, ממשיכה את המשחק. בלי לספר אחד לשני שעכשיו זאת תחרות החשנו את צעדינו מי יגיע ראשון ותחושה לא מוכרת התגלגלה במורד בטני,נעימה וקשה לעיכול. האם זאת מתנה או שמא פצצת זמן? כלומר לא כאב לי כלום באותו רגע, אך חשדתי שמתישהו בקרוב מאוד יגיע הכאב. כשהגענו למרכז המסחרי אפף אותנו ריח של אוכל ובעיטה אחת חזקה מדי גלגלה את הפחית אל מתחת מכונית חונה.ורוניקה הניפה ידיה מכריזה על עצמה כמנצחת והזמינה אותי להתלוות אליה למקום העבודה של אימה. הסכמתי ללא היסוס להאריך את החלום והיא משכה אותי אחריה לאחת מעמדות התשלום במרכול. אישה גבוהה בעלת שיער בהיר ואף מושלם קמה מכיסאה לחבק אותה,הבזיקה מלמעלה חיוך לעברי, ושתיהן דיברו ברוסית מהירה של קופאיות. לאחר שקיבלה את דמי הכיס שלה יצאנו משם בצעד מהיר היישר אל דוכן הפלאפל של יהודה שבעצם נפטר לפני כמה שנים ועכשיו זה הבן שלו שלמה שמוכר, אבל השאיר את השלט עם השם כדי להפיק רווחים מהמוניטין. ורוניקה הזמינה מנה, והאמת, התחשק לי גם אך התביישתי שהטחינה תדלוף ואצטרך להיאבק בפרהסיה בפיתה הקרועה, ובמקום להיענות להזמנתה תירצתי שאמי לא מרשה כי זה לא אוכל לילד שרוצה לגדול. "אם היא תגלה אצטרך אחר כך לאכול שתי צלחות מרק עוף כדי לנקות את הגוף מהרעל." היא צחקה כמו אחת שיודעת כיצד לצחוק ואיננה חוששת ממה שעלול להגיע כשייתם החיוך. כשסיימה נגבה את שפתיה היפות במפית, התנשמה עמוקות כפי שעושים כאשר מתגברים על משימה ופנתה אלי כשהחיוך נוגע בעיניה "צריך למהר, שחר אחי הקטן בטח כבר הגיע הביתה". באותו רגע גיליתי שיש לה כחול בעיניים אבל רק כשהיא ניצבת מול השמש. הגענו לשכונה ושחר שש לקראתנו, הוא והכלב, יחד היו להם חמש רגליים. "ככה נולד", לחשה ורוניקה כשהיא מסמנת בגבותיה לרגלו הימנית האחורית החסרה של הכלב ומסתירה את פיה בידה כדי שלא ישמע.במבינו הזקן היה כלב מעורב ופלט סילוני אוויר ריחניים משני כיווניו, לחייו זבו ריר תמידי אותו נהג לנגב במכנסיים מזדמנות, ובזנבו הארוך כבר נתגלעו קרחות. כאשר נזקק להטיל את מימיו היה במבינו מתמקם בצד הנכון כלפי האובייקט, עץ או גלגל מכונית או מה שיהיה, ופשוט עושה ללא שיצטרך להרים את מושב האסלה. פלא היה בעיניי תבונתו של יצור נחות לכאורה להפוך מגבלה ליתרון. הוא לא הטריד חתולים או רכבים חולפים, לא מיהר ולא איחר, חי את חייו בשלווה כלבית. שחר למרות היותו רעב וחסר מנוחה, אחז ברצועת העור הבלויה במשנה זהירות כמו היה נוהג במכונית עתיקת יומין נדירה,וארבעתנו פסענו כשמדי פעם במבינו בוחן אותי מצידו השני של העולם.שחר סימן משהו בידיו לורוניקה והיא הנהנה בראשה. "מה ההצגה הזאת עם הידיים, הוא מתבייש לדבר?" "מה פת'ום, הוא חרש והדיבור של החרשים נשמע אחרת לאנשים שומעים כמוך, אז יש כאלה שמתייחסים אליו כמו למפגר. אני לא מוכנה שתתנהג ככה לאחי. 'בנת?" שקט מהסוג שעוצר את הזמן ומותח אותו כמו מסטיק משומש השתרר, לא היה לי צל של דבר לומר ולא נותר הרבה מקולי. "אני? מה פתאום". "יו איך הוא נבהל, סתם בצחוק, תנשום". קולה ערב באוזניי הרגילות למנעדים אחרים. "בכלל בין כמה הוא"? "אחד עשרה, למה"? "זה שבעים ושבע בשנים של כלב אז הוא לא כל כך קטן, בעצם כבר יכלו להיות לו גורים". היא צחקה שוב וחשבתי לעצמי שכנראה יש לה יחסים טובים עם החיים אם היא צוחקת בקלות כזאת, פעמיים בעשר דקות.אותי למשל החיים,כל החיים הצחיקו בקושי. "מה אתה מדבר, הוא ממש קטנצ'יק, הבגדים שאני לובשת שוקלים יותר ממנו, 'סתכל, שנינו ביחד זה השמנה והרזה". כעבור זמן הגענו למכולת של נוח. שחר סימן לבמבינו שישב וביקש מורוניקה כסף לקנות חטיף. פניתי אליהם להזהיר לגבי הרגלי המסחר במכולת אך כשנפגשו מבטינו הבנתי שאין צורך, שורוניקה מכירה את נוח הנוהג להחזיר עודף יותר משצריך, בכוונה, כדי לבדוק. אלו אשר התעלמו מן "הטעות" ויצאו מהמכולת כאילו לא קרה, היו מסומנים עד סוף חייהם ובתמורה לכספם זכו בסחורה הפגומה, מעדנים פגי תוקף, שוקולדים מתפוררים, קרמבו מעוך. ואילו הנשמות הטובות זכו במיטב התוצרת. אמרתי שאני אחכה להם כאן וליוויתי בחשאי את הילוכה כשנכנסה למכולת. כשיצאו הציעה לי ביס מחטיף השוקולד ואני ניצלתי את הרגע המתוק כדי לפרוש בשיא ולהיפרד. ורוניקה התרוממה על קצות אצבעותיה, ריח של שמפו מאושר מילא את נחיריי והדביקה נשיקה על לחיי. בדחף בלתי נשלט מיהרתי לנגב, כאילו היא איזו דודה, אחר תקעתי בה מבט עגל חלב ושאלתי "למה עשית זאת?" "אצלנו נהוג שהבן קורא לבחורה בשם חיבה רק אחרי שמתנשקים ואתה מוצא חן בעיניי,אז רציתי שתקרא לי וי כמו אמא שלי ואחי, לא ורוניקה שזה רשמי מדי, ובטח לא מזוזה כמו כל הבנים. למה, זה היה כל כך נורא?" לא יכולתי לנשום בגלל המבוכה ולבטח זה ניכר עלי כמו פאה נוכרית. לפעמים אני חושד שירשתי מהחצי הפולני של משפחתי את הכישרון לא להאמין שמשהו טוב מזדמן בחיי. "לא, בכלל לא, פשוט הייתי מופתע ולא הכנתי תוכנית המשך". "נו אז תחשוב על משהו עד מחר, ביי". הסתובבה והלכו, כולה מסתורין ושלמות. ואני נשארתי לעמוד שם במשך כמה דקות נוספות,נשען על הקיר ונאבק בחיוך הדבילי שאיים לקרוע לי את הפרצוף לשניים.לראשונה מזה זמן רב שבתי לביתי וטרדות מסוג אחר התרוצצו בראשי. בחיי, הייתי כותב לה שיר אם היה לי מושג איך. לא נתפס כיצד אדם אחד, בחורה, הצליחה לגמד את הרוע במחי יד ולהחזיר את הטוב לשגרת יומי.
7.
מאז התחברנו בדרך שרק שני אנשים הנראים כמו כולם ובכל זאת נתפסים כחריגים יכולים. בילינו יחדיו בהפסקות ובסיום הלימודים ליווינו אחד את השנייה,אפילו אימצנו חתול אפור שתום עין שהצטרף בדרך הביתה, התחכך והתפתל בין רגלינו לסירוגין ואנו צחקנו, נזהרים לא לרמוס את גופו הזעיר ומגישים לפיו שאריות מזון. ערב אחד חזרתי מהספרייה כשלפתע הבחנתי בורוניקה מנופפת לעברי מאחד החלונות, מסמנת שאעלה. עצרתי את האופניים בבלימת חרקים, כלומר חריקת בלמים,וקשרתי לגדר למרות השלט "גדר פרטית".כבדיחה הוצאתי טוש מהתיק ושיניתי את ה-ט' ל-ס' כך שאם גברת ברכה תקרא למשטרה אוכל לטעון להגנתי שאין לי מושג מה זה אומר, גדר פרסית. מה, גדר קמצנית? ניערתי את בגדיי והחלקתי את ידי על מכנסיי הטרנינג לגהץ את הקפלים ועליתי לקומה הראשונה כשאני נעזר במעקה ומדלג על מדרגות,אך בטרם הספקתי לנקוש הדלת נפתחה וורוניקה הזמינה אותי להיכנס בתנועת יד רחבה כמו הגיע נסיך לארמון. ההתבוננות בה הייתה כמוזיקה לעיניי, לבשה טוניקה שחורה וגרביונים כהים עם מעוינים לקשט את רגליה הלא נגמרות ונשיותה קרנה מבעד לכל תפר וכפתור. נכנסתי מתנשף מהטיפוס במדרגות ומצאתי דירה פשוטה ונקייה המכילה את כל הדברים הבנאליים, נטולת הפתעות או התרגשות רגעית אך גם ללא סיכונים בלתי מתוכננים. החלונות היו פתוחים לרווחה והאוויר בדירה מבושם ברכות, וי עשתה לי הכרות עם הסלון הקטן ופינת האוכל השחוקה משימוש, המטבח וארונות העץ הפשוטים בצבע קרם, חדרו המבולגן של שחר, חדר השינה של אימה עם המיטה הזוגית שמשמשת כמקום מפגש לשלושתם בשבת בבוקר, חדר העבודה למרות שאף אחד לא באמת עובד שם, ולבסוף חדרה של ורוניקה שכלל מיטת נוער רחבה, תמונת נוף גדולה על הקיר וכוננית ספרים עמוסה בספרים ותמרוקים וכמה דיסקים. משהו באוויר השרה עלי רוגע למרות שהיינו רק שנינו בבית, ובמבינו. הזמינה אותי לחדרה, הניחה לי להיכנס ואז נעלה את הדלת אחריה. מלאי החמצן בריאותיי אזל ברגע אחד, החדר התכווץ בתוך ראשי ולא נותר מקום לשניים, אולם ורוניקה מיהרה להסביר שזה בגלל במבינו שנוהג להתפלח ללא הזמנה ולהפליץ. אחר התיישבה על אחד הכיסאות ליד כוננית הספרים והחיוך שלה מילא את החדר, ואני במצב צבירה של שלגון נוזל לאיטי לכסא הפנוי ועונד את המבוכה כמדליה נשכחת מתקופת הוד מלכותה.התיישבתי על הידיים שלי שלא יכנסו להם רעיונות לראש לעשות משהו, אבל הכיסאות הזדחלו מעצמם ולפתע ידה של ורוניקה הייתה על ברכי קרוב לדברים שלי. "אליהו, אני אצטרך לחכות עוד הרבה זמן עד שתציע לי חברות?מה, אתה לא אוהב בנות?" הקול שלה היה כמו שריטה נעימה על הלב שלי, ואני שכיליתי את לילותיי בציפייה חסרת תוחלת לאיזו נעל זכוכית שתישמט בדיוק כשאסתכל, ובמסיבות יום ההולדת המועטות להן הוזמנתי לא ממש ניקרו בדרכי הזדמנויות גדולות להנאות קטנות. לפתע קיבלתי מסר מידיד נפש אב הרחמן, האלוהים שעד עכשיו התעלם ממני, שסבא כעס עליו וגם אני גדלתי לתוך הכעס הזה עד כי הורגלתי לחשוב שלא יספיק לכאוב והשמחה לא תחזור לעולם, והנה לפתע עשוי להיות נעים להאמין שוב במשהו והנערה בהישג ידי.ורציתי, מאוד רציתי. כעבור...לא יודע, המון זמן,קמתי ואמרתי "מהיום הראשון שדיברנו רציתי, אבל פחדתי שגם אם תסכימי, אז אחרי שהם יגלו את תיעלמי, כמו כולם". ורוניקה הזדקפה ככה עם הציצים הנהדרים שלה, עיניה נצצו כמו יהלומים (ויהלומים הם לנצח)נצמדה אלי שהתפקעו לי התחתונים, ופניה התרחבו לחיוך שהחל סביב פיה, התפשט במעגלים לאוזניה, והתפתל מבעד שערותיה אל חדרה, ביתה, לשכונה כולה. "עוד לא קלטת? וי לא כמו כולם" שיערה ליטף קלות את פניי ועטף אותי בריח של ילדות ואז נישקה אותי בשפתיים לחות ולשון רטובה, ובמה שנשאר ממוחי התבהרה הבטחה שזהו הטעם של אהבה. התיישבנו על המיטה והחזקנו ידיים, חשבתי שככה זה מרגיש כשנותנים לך להיות בפנים ולהישאר שם כי אי אפשר בלעדיך. ישבנו וחיממנו את עצמותינו בשתיקה והתכרבלנו בשקט, האווירה היא שדיברה. אני יודע שלא קל לי לדבר, הרי רוב חיי הקשבתי או עשיתי עצמי מקשיב, ואם דיברתי זה היה רק לאחר שהצבעתי וביקשתי רשות והקפדתי לומר את הדבר הנכון, אפילו הטעויות שעשיתי היו מתוכננות, ולפתע הרגשתי בנוח בלי צורך לחשוב מה מצפים ממני. כל כך הרבה זמן לא היה טוב והנה החבלים מושלכים וסוף סוף הספינה מפליגה אל הים הפתוח ואני עומד על הסיפון ומנפנף לשלום לילד הקטן על המזח האוחז ביד של סבו, ואני מתגבר על הרוח השואגת וצועק לעברם "אין דבר כזה נצח,לא חיים לנצח וגם הכעס לא לנצח".ולפתע נקישה בדלת, ורוניקה קמה לפתוח ואני הזדרזתי למחות את המלח מעיניי. שחר נכנס מלווה בבמבינו שמיהר להתגנב פנימה, רחרח קלות, התיישב בין רגליי ומחה את פיו במכנסיי. שחר הנהן לעברי לשלום כאילו רגיל למצוא אותי כאן, סימן משהו עצבני בידיו, הסתובב ויצא. "מה זה היה?" "חרה קטן, נפתח עלי שהוא רעב כאילו אני עובדת אצלו, מאז שהתחרש הוא נהייה כזה בכיין, קוץ שחייב להיתקע באיזה תחת ובגלל שאמא בעבודה כל הזמן יוצא שזה התחת שלי.אתה יודע, כשהוא היה תינוק אהבתי לכסות אותו בשמיכה אבל עכשיו, לפעמים מתחשק לי לחנוק אותו בכרית. איזה כיף לך שאין לך אחים." לא טרחתי להסביר שאני דווקא מאלו המעודדים ילודה ומקנא במשפחות עמוסות אחים ואחיות.שזה נראה לי כיף שיש עם מי לריב, ואבא ואמא שיפרידו, וסבא וסבתא שירדפו עם צלחות גדושות מזון, ודודות מעצבנות שצובטות בלחיים כאילו מנסות לסחוב לעצמן חתיכה למזכרת. "בינתיים הוא הלך להתקלח, אבל שתדע לך שבאמבטיה הוא מוציא את מכשירי השמיעה מהאוזניים, יעני חרש לגמרי, כך שאם מתחשק לך חפוז אף אחד לא ישמע, חוץ מבמבינו אבל הוא מסורס". לרגע יכולתי לחוש בכדור הארץ מסתובב תחת רגליי ושילבתי אותם בניסיון להסתיר את מכנסיי המזדקרות, אך הרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה בשעטה וורוניקה התגרתה בי בהנאה גלויה "הו, אני רואה שהמצב קשה" והעניקה לי את אחד החיוכים האלו שמרגישים כאילו הם נוצרו עבורי בלבד והשעינה את ראשה על חזי בהתפנקות, מוארת באור הזרקורים של עצמה. הרטיטה את עצמותיי כמו רוח הטופחת על הפנים כשמוציאים את הראש מחלון הרכבת. "אז מה הוחלט, אנחנו חברים? או שאתה רוצה לישון על זה?" משום מה הצחיק אותי והתחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק לאחר שלא צחקתי מזה שנים והיא נדבקה וצחקה גם, רציתי להגיד "מת לישון על זה איתך" אך הגרון התייבש וחרק כמו קרוסלה חלודה. רק במבינו לא צחק ובמקום שנהיה עסוקים בלהתפשט משהו אחר התפשט בחדר. הבטתי סביבי בחוסר נוחות, קימטתי את אפי וחיפשתי אחר פתח מילוט מהסרחון של פלוץ גריאטרי, נדמה שהריח דבק באלימות לאפי, לשערותיי, לבגדיי. "אובמבינו, איך אתה סובל את עצמך?בלאט, ועוד אמור להיות לך חוש ריח מפותח, דווי, החוצה! איזה סירחון.אז איפה היינו?" ורוניקה, עדיין משועשעת ממבוכתי, לקחה את פניי בידיה בעדינות מופלאה שעשתה שמות בחלציי והדביקה נשיקה רכה וארוכה לשפתיי וכאילו שבע עשרה שנים של גסות התמוססו תחת רכות שפתיה.ובזמן שמצצה את נשמתי אל מחוץ לגופי אחזה בידי והוליכה אותה מתחת לטוניקה במעלה בטנה החמה,ידי המבוישת כמו ניעורה לחיים על עורה וחפנה את שדה באצבעות מהססות.אי שם למטה פרמה ידה את שרוך מכנסיי ונתחבה במורד תחתוניי, אך לפתע הדלת נפתחה ואנו הזדרזנו לחלץ ידיים מהמקומות בהן הלכו לאיבוד בחיפזון כה רב שכמעט התפוצצה לי ביצה. שחר נכנס בלי לדפוק, שיערו חפוף ומהודק למשעי כמעין פרסומת לשמפו, חלוק מגבת עוטף את גופו הצנום,עצר במקומו לרגע והסתכל עלינו ככה צמודים ומצחקקים ואז שקשק את גבותיו וכחכך את כפות ידיו אחת בשנייה ונס אל חדרו כשהוא מתחמק מן הבעיטה של אחותו. התרוממתי לאיטי, הייתי חייב לשירותים אבל איך להסביר שאני מתבייש לעשות פיפי בבית לא שלי, סוג של פחד במה. קיללתי בליבי את החרש הקטן ובכל זאת אהבתי אותו, קסמה בעיניי יכולתו לשלוף את המכשירים החוצה ולהתנתק. עולם מושלם. וי החליקה את חולצתה וניגשה למטבח ואני ניצלתי את ההזדמנות לחמוק לשירותים. כשיצאתי התברר שורוניקה מכינה לארוחת צהרים חלב וקורנפלקס, תפסתי פיקוד וחיטטתי במקפיא, ובזמן קצר ויעיל להפליא הכנתי ארוחה מצ'יפס ונקניקיות.חימום קל בטוסטר אובן ונהיינו משפחה אינסטנט מוכנה להגשה.העמסנו קטשופ בצלוחיות כמו מסעדה והתיישבנו שלושתנו על השטיח בסלון מול הטלוויזיה אך לא הצלחנו להתרכז במרקע מכיוון שבאותו זמן השכנה ובן זוגה החליטו ליישב את העניינים ביניהם מאחורי דלתות סגורות שאינן עבות דיין להחריש את הצעקות,ואנו לא הסתרנו את העליצות אשר פשטה בנו בגין הכמות היתרה שהביטוי "לך תזדיין" חזר על עצמו.לאחר שנסתיימה ההילולה שיחקנו "דג זהב". המשאלה של שחר הייתה להיות דג, לא בהכרח כזה שמגשים אלא אחד שסתם יודע לשחות טוב ומסוגל לשמוע גם בתוך המים. באותו רגע הוא נשמע לי בוגר וחכם ואמרתי שאולי היה עוזר אם בני אדם היו מתקשרים כמו דגים בחושך. ורוניקה נעצה בפי מרשמלו כמו שדוחפים מוצץ לתינוק שיסתום את הפה וציוותה עלי להפסיק לדכא את האווירה.כשהגיע תורה גילתה שחלומה הוא להיות סופרת, שיציגו את ספריה בחלון ראווה עם תמונה בגדול מאחור, ולא על איזה מדף נחבא בפינה עם שלט "ארבע במאה". אני הסתפקתי במשהו פשוט יותר וצנוע, להיוולד מחדש עם הזכות לבחור את המשפחה שלי. מתישהו בהמשך הערב שילחה וי את שחר למיטה כשהיא מזכירה לו לצחצח שיניים בטרם, השתיקה את הטלוויזיה ומשכה אותי קרוב אליה על השטיח, הניחה את הידיים שלי מסביבה ולבשה אותי כמו מעיל להתחמם בו ופיזמה לעצמה משהו ברוסית. הנחתי את ראשי על ברכיה וכל הרוך שבעולם עצם עיניים איתי, נשמתי את עורה ולחשתי "זה לא חכם, בסוף אתרגל להירדם רק ככה". "אז אשאר בסביבה עד שתגדל". בשנים שלאחר מכן בכל פעם ששמעתי את הגרסה העברית לשיר ההוא נזכרתי ורציתי לשכוח אך אינני מסוגל, זה חלק ממני, ממה שנהייתי.כנראה שנרדמנו ואז שמענו את מנעול הדלת ואימה נכנסה, האווירה הייתה נינוחה והשיחה עסקה באקטואליה משפחתית ואני זכיתי בהערכתה על כישוריי הקולינריים.קצת אחר כך הלכתי לישון בבית לבד בחושך,אך בתחושה שנסתיים הזמן המלוח. התרגלנו להיפגש כמעט מדי ערב, מנצלים את חופש פעולה שבידינו אודות לעבודה במשמרות של אמהותינו החד הוריות. במבינו היה מקבל את פניי בשמחה ואחר מצטנף בפינת החדר ומפליץ תוך כדי שינה כמו זקן,שחר היה מסתכל שעות בערוץ הטבע וכשניסינו להחליף תחנה הוא מחה בתוקף ואמר שהעולם כולו מסעדה אחת גדולה, מישהו תמיד אוכל משהו.הגנבתי מבט לעבר וי, התרחקתי ממנה לאט על הספה ועניתי שמניסיוני החיים הם כמו שפורפרת משחת שיניים,תמיד יהיה מי שינסה ללחוץ עוד קצת כדי להוציא את הבפנוכו.זה נעשה מין משחק בינינו, שחר היה אומר משהו חכם, אני הייתי עונה תשובה מדכאת ווי הייתה תוקעת לי מרפק או סותמת לי את הפה בצורה כלשהי. אחר היינו מתכרבלים מול הטלוויזיה עם פופקורן וקולה,נעים בתוך הבגדים בחוסר שקט, ידינו נשלחות בגמלוניות וחוסר מנוחה ונכרכות זה בזו בחיבוק נבוך.ברגע שזיהינו בנשימותיו הקצובות של שחר כי הוא נרדם הייתי נושא אותו למיטתו ורץ לחדרה,ובלי שנדליק את האור השתחלנו למיטה עירומים ובתולים, מודעים לחלוטין לחוסר הניסיון. כמו אצל רבים אחרים בני גילנו, ירח הדבש היה כשלון אך האהבה והתמימות פטרה אותנו מן הצורך להודות ועודדה לדבוק זה בזה ולנסות שוב ושוב עד שנהיה טוב. אני זוכר אותנו חבוקים במיטתה, דלת חדר השינה לא סגורה והנרות מבליחים בין הנשימות שלנו. שכבתי על גבי שוקע אל תוך השקט שלא הייתי מסוגל להאמין שקיים אי פעם במישהו,צולל לאיטי אל תוך דוק של עייפות, עפעפי כעופרת וראשי צנח כבד, ולפתע הניחה את ידה על חזי טמנה את ראשה בגומחה שבכתפי ובכתה. באותו רגע לפת משהו בגרוני והייתי מוכן להיפרד מכליה או משהו למענה אז רצתי למטבח והערתי את המקרר בשביל משהו מתוק לחברה שלי. בבוקר היינו מתעוררים ומוצאים את עצמנו שזורים זה בזה, גופותינו חמימים ומעונגים מתחת לשמיכה, צחקנו במבוכה קלה ומשכנו את השמיכה חזרה מעל לראשינו מצטנפים זה בזה. לפעמים הייתה וי קופצת מן המיטה עירומה לגמרי ומתגרה ומושכת את השמיכה מעלי, לוטשת עיניה למערומיי כמו מנציחה את התמונה בראשה ואחר עוטפת אותנו בשמיכה לקול מחאותיי כמו שעוטפים תינוק ומפייסת אותי בנשיקות קטנות.קולה היה שחור כשמי הליל ורך כמו שמיכת פוך חמה להתכרבל בה, והחיבוק שלה הכיל את אהבתן של כל האמהות בעולם. החיים לימדו אותי לכעוס אבל ורוניקה לימדה אותי להתיר, היא הייתה הסרט הצהוב שלי לחזור ולחיות. איתה הבנתי שהפלפל פחות חריף ואפילו טעים כשמתחלקים. הצליחה לשכנע אותי שיצאתי נורמאלי וששם בחוץ בחיי הממש, גם דברים כמוני קורים. בפעמים בהן שחר נסע ליום כיף של האגודה והיא הייתה חופשייה מתפקיד האחות הגדולה, הייתה מגיעה לביתי חמושה בחוש ריח של אשה הרה ומסתערת על חדרי כאילו הוא אויב שיש לכבוש,מיינה את בגדיי והחליפה את השרוכים בנעליי שיתאימו לצבעים שאהבה, קרצפה את האבק שנחבא לדעתה בכל פינה, ולשמחתי גם בכל קמט וקפל בגופי.כשנרגעה הייתה מתיישבת בכסא הנדנדה של אמא בסלון מוציאה מילקוטה חבילות צמר ומטפלת במסרגות במיומנות של סינית עם מקלות אכילה. אני הייתי מתיישב למרגלותיה לשמור שחוטי הצמר לא יסתבכו בדרכם אליה ומציץ לתחתוניה.מדי פעם היא הייתה כאילו תופסת אותי על חם וכועסת ובועטת בי וככה היינו יושבים ומדברים. תיארתי בפניה את הבושה שחשתי מגיל צעיר והצורך התמידי להתגונן בגלל פשע שלא הבנתי,את המצוקות, השעות הארוכות בהם שהיתי לבדי בחדר ושקעתי כמפלט בספרים ושירים,והיא רכנה וטפחה על ראשי כמו היה אבטיח ואמרה "מה הסיפור שלכם עם ערבים ויהודים, אז אבא שלך שם את הזין הלא יהודי שלו באיזה מקום לא צנוע של אמא שלך והזיז אותו קדימה אחורה עד שיצאת אתה, אז מה, בגלל עניין שנמשך כמה דקות אתה משחק אותה סובל כל החיים"? "כן, אבל הוא היה ערבי השייגעץ". "אפשר לחשוב שהמשפחה שלי יותר טובה, בזמן שאמא שלך הזדיינה עם ערבי במכללה,אמא שלי פיתתה חברי מפלגה ליערות ברוסיה כדי שהחברים שלה ישדדו אותם, אז גם היא לא בדיוק מסוג האמהות שמביאים הביתה, נו, אני עושה מזה עניין? משחקת אותה מסכנה"? וכשהבחינה בעיניי והבינה שפתחה כספת רגשית נשכבה לידי על השטיח וחיבקה. אני תחבתי את ראשי במורד בית שחייה קרוב לשדיה החמים מסופק מהפיתרון ונמנמתי. אם הייתי יודע אז שזמננו קצוב הייתי נשאר ער ומנצל כל רגע רע איתה. לקראת יום הולדתה מצאתי מכונת כתיבה מיושנת באחת החנויות הקטנות בהדר והחבאתיה שבוע שלם בארון שאמא לא תגלה על מה אני מבזבז את דמי הכיס,אך במקום שזאת תהיה מתנת הולדת היא שינתה יעודה למנחת פרידה כי בסוף אותה שנה אימה של ורוניקה החליטה לחזור לבעלה באוקראינה.אני זוכר את שנינו צמודים במסיבת הסיום,התנודדנו לקצב המוסיקה על כיסאותינו ללא מילה, ישבנו והמתנו עד שמשהו התקשח בתוכנו ואז סימנו אחד לשני שאנו מוכנים והתרוממנו ממושבנו חוצים את האולם בידיעה שזאת הפעם האחרונה. ורוניקה התנדנדה על עקביה הגבוהים כמו חתולה שנתקעה על צמרת עץ ואני שמחתי להיות לה למשענת בכל פעם שמעדה, וכנראה הלכנו ממש לאט כי כשהגענו לביתה הבוקר כבר עלה ומצאנו את במבינו שוכב על צידו על האדמה הלחה מתחת לחבלי הכביסה, עיניו פקוחות, והוא בוהה נכחו עד אין קץ.וי הורתה לי לשמור על הגופה, מיהרה לחדרה להיפטר מנעליה ולהעיר את שחר, ובחמש בבוקר מצאנו נייר בריסטול ורוד וטוש שחור עבה ותלינו מודעת אבל על הלוח במכולת של נוח.אחר קברנו את במבינו הזקן בחצר וישבנו על האדמה בשקט, ורוניקה שחר ואני, הלוויה של חרשים, ללא דרמות וצעקות,כל אחד ואובדנו.זוכר שרפרפתי בידי על האדמה הלחה בה שכב הכלב כל הלילה ושאלתי את עצמי אם אבל של אדם שכבר נגוע באובדן שונה מזה שנחתה עליו המרה לראשונה? ואיך זה שלא זכיתי לרגע של עצב על מותושל אבא שבעצם היה עבורי אדם זר והתקיים בתצלום בלבד וכבר נדחק ונשכח.אמא הייתה מספרת שאבא נסע לתהום עם רכבו, שכב שם שבועיים עד שנמצא והרכב היה כל כך מעוך שצוות החילוץ התקשה להוציא את הגופה מהרכב,כמעט נאלצו לזרוק אותו לקבר עם האוטו.ורוניקה, משהו התענן בעיניה,דיברה בעצב סיבירי "זה כבר מרגיש כמו רוסיה.חיינו שם עם הראש באדמה, כל אחד לעצמו. אני זוכרת שעלינו לארץ החלטתי שפה לא אשאר שוב לבד.אימצתי כלב,ניסיתי את כל הבנים עד שמצאתי אותך. אתה יודע שרק לך אני יכולה לספר שיש לי אח גדול ואח קטן בלי לפחד שתצחק.ועכשיו במבצע סוף שנה, אחד פלוס אחד, אני מאבדת את שניכם, כיף הא"? נחרטה בזיכרוני מקננת בחיקי ומוחה נזלת ודמעות בשרוול חולצתי, יפה כמו פורצלן עדין ושביר למגע שרציתי ללכת לאיבוד ברסיסיה. יומיים אחר כך עטפתי את מכונת הכתיבה בנייר צלופן מרשרש ולפני שנכנסה למונית התחבקנו שנינו והתנשקנו ארוכות בעיניים עצומות כאילו להימנע מלהביט אחד בשני בעיניים ונפרדנו בלא מילים או מכתבי פרידה.וכי מה יכולתי לומר,שהייתי לגמרי מאושר בחלק מהזמן איתה?שהיא ענקית בעיניי על כך שהשכילה לחיות בנוחות עם עובדת היותה חריגה מבחינה חברתית ולא הסתגרה בבית כמו מישהו שאני מכיר מקרוב, מצאה חבר בלי צורך להשתנות ולשנות כדי לענות על ציפיות ופתאום זה נגמר?בלתי נתפס. אבל שתיקות קצרות או ארוכות סוגרות אותי.נשארנו לעמוד שנינו בראשים מורכנים במשך מס' דקות מחזיקים ידיים, ואז יצא שחר מהרכב השתחל בינינו וחיבק חזק, וזהו. נסעו.לאחר שעזבו נותרתי בבדידותי.לעזאזל, הרי למדתי, עבדתי בחופשים, זומנתי ללשכת הגיוס, שיננתי תמרורים למבחן התיאוריה, ועדיין ה"ערבי מלוכלך" ארב מעבר לפינה של חלוקי דעות או מריבה, וכמו פרוסת לחם ארורה המרוחה בשוקולד מריר נפלתי תמיד על הצד של הפנים.במבט לאחור על הענקיות שהייתה ועל הכלום שנשאר, אני עדיין מסוגל לשחזר את האדישות שטיפחתי בחודשים האחרונים לפני הגיוס בטרם הסתלקותי לתמיד מן השכונה.כאילו הריק שנוצר הפך למגן שריון עבה ובלתי חדיר ללעג החברתיואני כילד שאינו מודע לנוכחות זרים התהלכתי ברחובות וזמזמתי בקול רם בלדות עצובות שעשו לי שמח.
8.
והנה, שבע שנים רעות אחרי,עדיין ורוניקה בראשי. התעוררתי הלילה מחלום, בני משפחה אשר מתו זה מכבר נתקבצו בחלומי, לכסנו מבטם לעברי, וגם סבא שלי ביניהם. אלוהים, שנים שלא ראיתי אותו, כל כך מזמן מאז שאמא התקשרה ודיברה אלי במונחים של השלמה, שהב-ל-בית (בעל בית) של הבית אבות עשה ועדה עם הדוקטורים, מצאו גידול בראש שלו, כזה גדול. "הם לא נתקלו בדבר כזה מעולם" אמרה כמעט בגאווה. בכל אופן,בחלומי נסענו כולם באוטובוס של פעם בצבע תכלת דהוי שפסים לבנים חוצים אותו לרוחבו, גלגל רזרבי תקוע באחוריו בגלוי, ואין נהג. סבא ישב לצידי בספסל האחורי ואני שילבתי רגל על רגל, נצמדתי אליו להתחמם,ושנינו השקפנו מבעד לחלון אל שמיים אפורים מעל פארק שהדשא בו לא ירוק והעולם סביבו דל בצבעים.הרכב חלף בכבדות על פני קבוצת אנשים שיצאו מבית קולנוע חלקם תחת מטריות והם כתם מטושטש בגשם ולפתע סבא שלח ידו מבעד לחלון סגור הצביע ואמר: -"הנה החברה הרוסייה שלך" בחלום היה ברור לי שמדובר בהזיה, משהו שקשור לגירוי עצבי או תעתוע חושי, ובכל זאת ניגבתי את האדים מן השמשה והצמדתי את פניי לחלון,מנסה להיטיב לראות. התעוררתי במיטה מכוסה בשמיכה עבה וחסר אונים,האם ככה זה כאשר מתגעגעים למשהו יותר ממה שהגוף מסוגל להכיל? הזיכרונות נדחקו למקומות שכבר איני מודע אליהם, יוצאים בלילות ורודפים אותי כמו שצריך, לפעמים גם בהיותי ער. אימי הייתה מספרת שלא נתתי לה לישון כשהייתי תינוק,והנה עשרים וחמש שנה אחרי עדיין אני מדיר שינה מהעיניים לא מניח לעצמי.ואמא לא באה להרדים, גם לא בחלום. המשכתי לשכב מאזין למשיכות האף שלי ולמכונת הכביסה שסחטה עצמה לדעת ויצאה לטיול רועש בחדר הכביסה, מפקירה אותי לבדידות אשר דבקה אלי כמו מחלה, זחלה מן הבפנים אל החוץ והשתלטה על כל ישותי, מוחקת את כל אשר נשאר.נותרתי ער כל הלילה חרד מן הרגע בו אפסיק להתגעגע ואהפך לכלום, לא נותר בי אף שמץ מגופה, אחרי הכל הייתה לי לזמן קצר בלבד,האהבה בליבי טרם כבתה אך כבר איננה בוערת. בבוקר זכר החלום המשיך להטריד כמו קוץ בבשר אז הקמתי את עצמי ועשיתי מקלחת עם מים שורפים ומטהרים,ניסיתי למרק בראשי מחשבות מעודדות כגון זה שגדלתי להיות גבר אשר איננו מפחד מאיש ואיש אינו שופט או עוין אותי,ושהייחוס המשפחתי שלי כבר בלתי רלוונטי להערכה הכללית או הפרטנית שאמורים לרכוש לי, וכמו כוכב לכת זעיר אני מתגלגל לאיטי סביב החיים.
התלבשתי ויצאתי אל יום עבודה חדש, מחשבות לא חשובות שאינם קשורים אלי מלוות אותי בדרכי אל תחנת האוטובוס, אך איני מסוגל לסלקם. הכל חשוב, הכל קשור והזמן שחולף רק מגדיל את התהום. אני משעין את ראשי לזגוגית החלון הקרה ובוחן את מהותי, יודע שקלישאת הסכסוך הערבי-ישראלי עיצבה את ילדותי.והנה תריסר שנים אחרי עדיין, ובישובים מסוימים ילדה נרדפת סתם כי יש לה צבע עור כהה. המדינה הזאת אולי דמוקרטית אך האזרחים בה קצת פחות. אפילו מאיר שידע לתמצת את הווייתי במשפט אחד:"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה", ובכן, גם הוא מת בצורה אווילית ומיותרת. הקור מסתנן אל האוטובוס ועומסי התנועה הקדימו הבוקר. אני מפלס דרכי בהמון ונפלט מן האוטובוס הצפוף כמו הייתי נגע זר, מיישר את חולצתי ומרים עיניי אל עננים כהים המכסים את העיר בה האור החלש והרוח המצליפה הם החברים היחידים שלי.כשמגיע לבניין בו נמצא המשרד הדלתות האוטומטיות אינן נפתחות בפניי.בלתי נראה אני מקיש את הקוד ונכנס אל הלובי האפל, מוותר על המעלית ועולה ברגל ארבע קומות,חולף על פני חדר ההמתנה המתהדר בשלט גדול וכורסאות עור מרווחות בלי להביט וממשיך עוד חצי קומה אל הגג.אני זז בתנועות מהירות כמו מישהו שיש לו לאן למהר,מגיע קרוב למעקה נעמד ומנקה את הריאות והראש ממועקת הלילה. חושב כיצד הצורה האפורה של העיר הזאת משתנה בקיץ והופכת לחזיון תעתועים נוצץ ומבטיח הנאות שאין, שאי אפשר לקיים. אני סופג את מראה המופרע ברוח של העיר ונושם את האוויר הצח ישירות מהקור.חורף, ורוניקה היא מאלו שמעדיפים את העונה הקרה, עננים שחורים עשו לה אור בעיניים.הרוח מטיחה בפניי את הגשם, את הגעגוע, ויותר מכל את ההחלטה לפנות אותה מחיי, כמו הייתה בן אדם רגיל, אפילו אם אני מרגיש שהחיים לא שווים קיום ללא זכרה בהם. "היה לך מספיק זמן להתגעגע",אני משקר לעצמי,"תכף יהיה כיף". מתיישב מצונף על הרצפה הרטובה והמזופתת, ידיי בין ברכיי ונשען בגבי אל דוד שמש מלא שמש שמשדר לעברי חמימות אבל העיר מעבר למעקה קרה ונוקבת. חתול אפור מגיח משום מקום ולפתע מתחיל להשתעל ולכחכח עד אשר מקיא גוש כהה. "הוא בטח אלרגי לבני אדם" אני מגחך, החתול נחרד לגלות שאיננו לבד, או פשוט נעלב, ומסתלק בזמן שטפטוף הטיפות על קולטי השמש נמהל בסירנה מתקרבת."אולי היא בשבילי",אני נעמד כאילו אפשר לזמן אהדה בעזרת המחשבה ומתאמץ חזק עם האוזניים להקשיב,נועץ מבטי בשלט דוכן פלאפל והסירנה ממשיכה בדרכה מהבהבת ונעלמת בעולם האמיתי. ואני כאן על הגג עם ההכרה שאין מי אשר יציל אותי מעצמי מלבדי. "אתה כמו כלב סן ברנרד ששותה לעצמו את הברנדי". הנה הצלחתי לעלות חיוך על פניי.אולי באמת אם יהיה לי כלב, כזה קטן עם אף מעוך שנוחר ונושם בכבדות, אולי הקול הזה ישרה עלי קצת שיגרה של יומיום ואפיק איזו הנאה מהחיים. אהה, כלבים. זה מזיז אותי ובמקום שאכנס למשרד וארבוץ בכוך המופרד מן האחרים בזכוכית חלבית אשר תווית עם השם שלי מוצמדת אליה ואחשב מספרים שמחכים לי מאתמול, אני שוב נודד ברחובות בדרכי אל מה שהיה פעם ביתה. בהגיעי אני כמעט שמח שכל אשר נותר זאת חלקת הקבר של במבינו שרק אני יכול להבחין בה כעת, שולף פתק מקופל ותמונה מארנקי ויורד על ברכיי לטמון באדמה. "שם עכשיו לפנות בוקר,מישהו אחר מתחכך בכפות הרגליים הקטנות שלה". אבל תמיד רציתי להתחתן עם מישהי שיש לה כפות רגליים יפות. "זה כבר קרה, היא בטח אשה נשואה, אמא לילדים, לא שלך".מנענע את ראשי להילחם בעובדה שהחיים מכילים אפשרויות נוספות שאינני יכול לראות או לחזות והן עלולות להתפרץ מכל עבר,מטרידות כמו זבובים,ולתדהמת דייר שמציץ מחלון לבדוק את פשר הרעש אני חופר וקובר את התמונה ומכסה באדמה ואחר מנכש את העשבים השוטים בערוגה המסמלת את מקום משכבו של הכלב בלי הרגל.תולש באצבעות חשופות עוד שורש אחד ודי,נעמד ומיישר את הגב, מוחה זיעה קרה,ממלמל לעצמי שלמרות שנותרתי לעמוד לבד במשחק הכיסאות הזה כאילו החיים המשיכו בלעדיי ואני לא מעניין אותם יותר, חרף כל זאת אמצא את יעודי כיהודי. אבל מיד מתחרט על הניסוח, סתם הגדרה עצמית מתחכמת וחמורה.
ערב, אני בבית, מעלעל בעיתון,הופך את דפיו ונתקע מול תמונה גדולה של מוניטור בראשיתו של מאמר רפואי. רשום באותיות שחורות גדולות כי ישנן ארבע אפשרויות למוות: תאונה, רצח, טבעי והתאבדות. "וואלה" מנסה לגחך בזמן ששיעול נתקע בגרוני ומסרב לפלס דרכו החוצה, "ואני כמעט הספקתי כבר למצות את כולן. חוויתי תאונה כשאבא מת, רצחו אותי בבית הספר, רציתי להתאבד כל יום בתיכון, ומאז שורוניקה איננה הזדקנתי כמעט עד מוות." ופתאום אחרי שאמרתי בקול רם זה נהיה עצוב,כאילו למדתי כבר הכל על בדידות.בכי או צחוק זה כל העניין, ואני סוגר את העיתון וזורק לפח האשפה.נדמה שמאז שהיא איננה בחיי הזמן הוא עניין נפשי אז בהחלט הגיע הזמן להשליך גם את הבדידות הקוסמית הזאת ולמלא במשהו אחר, חם ונעים שישרה עלי מעט ביטחון.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
5. This info is the cat Bertha 4/21/2016 1:28:01 PM
4. That's an inelnliget Lissa 4/20/2016 3:05:19 PM
3. To think, I was cosn Ally 4/19/2016 3:48:13 PM
2. What a great rescuro Sunshine 4/19/2016 12:03:52 PM
1. אמא בישלה דיסה / עלי בן-אברהם אילנה בר-שלום 10/20/2013 10:16:43 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign