פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
אהבה שנתבזבזה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%5
מעניין
%5
לא אהבתי
%90
שם:  אהבה שנתבזבזה
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: יוסי הדס

שני הנערים התמהמהו מעט על החול הלח והנוקשה של שפת הים. הקרקע שנכבשה ונשטפה מדי פעם בגלי המים הייתה קרירה ונעימה לכפות הרגליים, והשניים מיאנו ללכת משם. כדי להגיע לצריף המלתחות המרוחק היו צריכים לחצות את החולות הלוהטים, הקלויים בשמש, ואשר לא נמצאה בהם אף פיסת צל אחת. ריבואות בני השמש שנשקפו בגרגירי החול, כברקי-אש זעירים, הבהיקו את החול הצהבהב שהקרין בוהק מסמא. נצנוצי האור המסנוורים ניקרו בעיניים כסיכות חדות ומלובנות, בהוסיפם סבל על החום. בהחלטה פתאומית אזרו אומץ ופתחו בריצה. לא הייתה כל אפשרות להימלט מהחול הצורב והם האיצו מהירותם כדי לקצר את משך הכאב. בכל צעד הייתה הקלה רק לרגע קט, כשהונפה רגל באוויר, אך זו לא יכלה להישאר כך לעולמים וכל צעד היה חייב להסתיים בדריכה צורבת; וכשהוקל לרגל האחת נצרבה האחרת. לא היה מנוס. יכולים היו לנעול את סנדליהם, כמגן, אך הם העדיפו לרוץ יחפים ולא להיטרד אחר כך גם בניקוי הסנדלים שבוודאי היו מתמרחים בתוכם בזפת השחורה שדבקה לכפות רגליהם. ובין צריבה לצריבה נוטרד איתן במחשבה אם הצדיקה העצלות את הסבל.

“מהר, גמור כבר להתלבש! כבר מאוחר" האיץ בחברו יהודה, אף שאיתן לא מיהר לשום מקום ולא קבעו עדיין מה יעשו בערב; כי באיתן דחקה התשוקה לפגוש את נעמה.

בשעות המאוחרות של אחרי הצהרים עדיין הכביד החום. בחמסין של סוף הקיץ, אפילו שקרני השמש היו כבר מלוכסנות מאוד, עדיין היה בכוחן להכות בעלפון את אחרוני האנשים אשר טרם נמלטו לבתיהם. הקרניים הארגמניות הציצו מעל גגות העיר וארבו ברשעות למעטים שעוד העזו להשתרך ברחובות, נזהרים להלך בתחום הגנתם המועטה של צללי הגגות הארוכים, שהזדחלו אף הם על הארץ כמעולפים. השניים דשדשו על כביש הזפת המהביל בסנדליהם המאובקים, שסוליותיהם דקות מלבודד את חום האספלט. פינות הגגות הטילו את צלליהן, שטוחים על הכביש כמגדלים מחודדים. איתן כיוון לדרוך בתוכם ולרמוס, תוך שגלגל במוחו את סיכויו לפגוש את נעמה.

בקיץ האחרון, כשהיו חוזרים מהים, עשה לו איתן הרגל להתעכב מעט אצל יהודה בטרם ימשיך לביתו הוא. נעמה, שגרה קומה אחת מעל, היתה רואה אותם בבואם, נכנסת ויושבת גם היא עמהם. הפעם, בגלל החום, חשש שנעמה תעדיף להסתתר בחדרה, לא תצא למרפסת להשקיף החוצה כהרגלה ולא תראה בבואם. אם כך יעלה הוא אליה, חשב. אך מה יאמר לה? איך יתחיל? איך יסביר את בואו לבדו? אף פעם לא נמצא איתה ביחידות. תמיד היו שלושתם יושבים ביחד וכבר זמן רב שהשתוקק להזמין אותה לצאת איתו לבד, רק איתו. אך תמיד מצא סיבות לדחות את הזמנתו, כשהעיקרית שבהן, רצונו להיות לבד איתה כאשר יזמין אותה. אף שיהודה היה חברו הטוב רצה להימנע מנוכחותו מחשש לאי-הנעימות שעלולה להיגרם לו, כאשר תסרב.

היה עייף משעות השהייה הארוכות בשמש, מן השחיה בים ומן המשחק המתיש ב'מטקות'. בגלל חפזונו לא התקלח כהלכה ושאריות המלח והחול גרדו והציקו מאוד. חולצתו נרטבה במי הים ולאחר שייבשה, התקשה האריג מהמלח ומגעו בעורו הצרוב בשמש הטרידו מאוד. כל הדרך היה מהלך בגו זקוף ונוקשה כקרש, כשתנועותיו מאופקות כדי לצמצם את החכוך הבלתי נעים של החולצה. כדי להנעים לעצמו את הדרך השתעשע בדמיונות: הנה הוא עומד בתור לקופת הקולנוע ונעמה ממתינה בסבלנות בקרבת מקום ומביטה בו. כשהוא עוזב את הקופה ובידו הכרטיסים הוא מאותת לה בתנועת ראש קצרה והיא באה לקראתו. הוא תומך בזרועה באבירות ומובילה לעבר הכניסה. היא סומכת ראשה בכתפו ומרימה אליו את מבטה הרך בציפייה. הוא כורך זרועו על מותניה ושם עצמו כאינו רואה את הבחורים הסוקרים בהערכה את נעמה המושכת, ומגניבים גם אליו מבטי קנאה מאופקים. מבלי משים החיש את צעדיו וכשהבחין שבמרץ הפתאומי שאחז בו, הקדים מעט בהליכתו את יהודה, עצר לרגע להמתין.

אך קודם היא צריכה להסכים, נזכר. נעמה לא הראתה עד כה כל סימן עידוד. אין תקווה חשב, לא כדאי לנסות אפילו. החולצה הנוקשה הציקה שוב ורגליו שעד לפני רגע ריחפו עם חזיון האושר, חזרו להישרך בלֶאוּת. הרפיון השתלט עליו יותר ויותר וכל כוחו סר ממנו. היו כבר קרובים לביתו של יהודה והחליט שישנה הפעם ממנהגו. ייפרד מיהודה כעת, ליד הבית, וימשיך היישר לביתו שלו. יכנס מתחת לזרם חזק במקלחת, ישטוף היטב את המלח והחול, ישתרע על סדין חלק וצונן ויישן בלי סוף.

הציץ למעלה, אל הקומה השלישית. אור צהבהב, בהיר ורך בקע מהחלון וחש שהאור שטף וחדר לתוך גופו הוא וחיזקו. יעלה עכשיו, ישר אליה ואפילו לא יכנס ליהודה. בקומה השניה עצר. יהודה המתין בתמיהה ליד פתח דירתו. איתן הסתכל על גרם המדרגות המוביל למעלה.
מה פתאום יעלה עכשיו לנעמה? ככה סתם? מעולם לא נוצר ביניהם קשר אישי ממש, קשר בין שניהם בלבד. מעולם לא נתנה לו שום רמז שהוא והיא... לבד.... האם יזמין אותה לצאת מיד כשתפתח את הדלת או קודם ידבר איתה קצת? ומה הוא צריך לומר עכשיו ליהודה כדי להסביר שאינו נכנס? לא, הוא לא יכול. אבל הוא מוכרח לראות אותה.
“מה אתך, מה נתקעת כאן?" דחק בו יהודה.

כשנכנס חש הקלה שניטל ממנו הצורך להחליט ומתיחותו פקעה. יהודה הביא מהמטבח בקבוק מים קרים ושתי כוסות. הבקבוק השקוף היה אטום באגלי-מים שהתעבו על הזכוכית הצוננת. התווית על הבקבוק הייתה ישנה ומהוהה ולא ניתן לזהותה. איתן ריכז מבטו בשרידי התווית. הסתכל על הקצה המהוה של הנייר והתפלא שהיה עדיין דבוק שם למרות שהבקבוק נשטף במים פעמים רבות. ניסה לקרוא את הכתוב אך אמצע התווית היה חסר והותיר סביבו אותיות מחוקות וסתומות. ולרגע השתקפו פניה של נעמה מתוך הקרע שבתווית, כמו הוקרנו, ומיד נעלמו. ניסה להעלות שוב את דמותה אך מוחו נעשה אטום, מרוקן מכל מחשבה והוא אינו יכול להתנער מהאטימות. יהודה דיבר אליו ואיתן מצא עצמו חייב תשובה תוך שהוא מתמודד עם תירוצים מתאימים להסתלק ולעלות לנעמה. גמגם משהו בחופזה ויהודה שהבחין בפיזורו יצא מהחדר כדי להניח לו. נואל מהמלחמה במחשבותיו המעורפלות, התרכז שוב בסקירת הקצה המרופט של התווית, מניח למחשבותיו להתגנב כרצונן. איך יתחיל כשתפתח נעמה את הדלת? התווית הצהבהבה נעשתה קרובה מאוד וגדולה מאוד, צפה בחלל האוויר קרוב קרוב מול פניו. כמו כשהיה לפעמים בוהה בכיתה ומרכז מבטו למרחק, מעבר לדמותו של המורה שלפניו. החלל ביניהם הפך לשקוף במיוחד, כזה צלול מאוד, ודמותו של המורה נעשתה זעירה וחדה וקרובה קרובה.
"רוצה ללכת לקולנוע?" שמע את יהודה ממרחקים.
לא ענה וחשב: שוב לצאת לבד, רק שניהם, שני בנים? לא מעניין. דווקא אהב להימצא בחברתו של יהודה וחש עמו בנוח. היו משוחחים בבעיות שהטרידו את שניהם והיו מתנחמים במשותף על שטרם מצאו להם חברות. חברות קבועות. אך נמאס לו מהבדידות בשניים ומהניחומים ההדדיים. שוב ילכו לסרט. שוב יטיילו אחר כך ברחובות בסתמיות ויסתכלו בחמדנות על הנערות. שוב יהיו אחוזי קנאה בבחורים המלווים אותן וכורכים זרועותיהם סביבן באדנות. שוב לא יתרחש דבר כל הערב. לא היה אכפת לו לאיזה סרט ילכו. רק ירגיז לראות את הזוגות החבוקים בחושך. בחיוך זדוני נזכר בתכסיס הנקמנות שהמציא בקולנוע. כשהיה זוג מחובק יושב לפניו, היה מבקש מהם לזוז מעט,שלא יסתירו. לכמה רגעים היה מתגחך בסיפוק על שהפריד ביניהם, עד שהיו שוכחים ונצמדים שוב. ובסוף הסרט, כשהיו כולם נדחקים החוצה היה סוקר את פניהם של הבחורים ומנסה להבין במה היו טובים ממנו. היו מהם אפילו מכוערים ודוחים ולא הבחין אצלם כל מעלה שלא הייתה בו. בזמן שנמצאים בקולנוע, נהנים ושוכחים, אבל אחר כך חוזרות התשוקות ומציקות. סרט יכול להיות טוב, אך הוא תמיד נגמר. ואז נשאר רק לשוטט שוב ולהסתכל בריקנות בחלונות הראווה הזוהרים, להתבדח על החתיכות החולפות, ולנפח כביכול, את גאוותם הירודה. נבוך מהמחשבה שהיו שניהם מרמים עצמם ומחפים על התסכול וחוסר האונים בספרם זה לזה מעלילות גבורה שדמיינו, מספרים ומתחרים זה בזה בחזיונות נועזים על חמדות מחוץ להישג ידיהם. אם הייתה איזו הקלה בדברי הרהב, זעומה הייתה ביחס לייסורים שהותירו בהם. בחזרם לביתם במפח נפש התנחמו רק בתקווה שבפעם הבאה יצליחו יותר.

"איזה כיף יכול היה להיות אם היו לנו שתי חברות במקום שנצא שנינו לבד", המשיך יהודה בלי לחכות לתשובה. כאילו קרא את מחשבותיו.
"זה בדיוק מה שחשבתי."
"אולי נמצא משהו הערב."
"כן, תמיד אנחנו אומרים את זה."
"היינו יוצאים בזוגות, מבלים כהוגן ובסוף הערב נפרדים. כל אחד לפינה אחרת. ולמחרת, היה לנו המון לספר", סיכם יהודה בעיניים מתלהטות.

איתן התבונן בפסים הדקיקים והשקופים שהחלו להצטייר על פני הבקבוק האטום מאגלי הטל הנוטפים. זרמים מתפתלים, כנחלים זעירים, השתרגו על הזכוכית. תחילה זחלו למטה כשכל טיפה מחפשת דרכה לבדה, עד התקרבו שתיים מהן יותר מדי והתחברו בבת אחת, לעתים תוך פנייה חדה ובלתי אפשרית הצידה. ומשהתאחדו, התלכדו לטיפה כבדה אחת שהחלה מיד בנפילה מהירה. הטיפה גדלה וגדלה, אוספת במרוצתה אגלים כסופים אחרים, מימין ומשמאל, נחפזת במין תזזית עד שהתנפצה בכבדות אל לוח השולחן, נמסה ומשתפכת לשלולית חסרת-חן. וכשמילאה את חריץ שבין השולחן לתחתית המעוגלת של הבקבוק – הועם זוהרה הכסוף.
"בגן-רינה יש סרט טוב. עם טירון פאואר", התלהב יהודה, נמלט מהנושא. "בוא נלך. אתה יודע, זה עם סוסים ופרשים, מכות והרוגים. הגיבור הולך דואל חרבות. רוצה?"
"בסדר, נלך", השיב בנמיכות קול. כוחו אזל והכניעות כמו היטיבה לו.

לא פעם חיפשו דרכים להכיר נערות. בגיל 15 נראו רבים מהבנים עדיין כילדים, ובנות כיתתם שנראו גדולות ובוגרות יותר עוררו בהם חשש סתום. עולם זר של נשים קטנות שהיפות שבהן יצאו כבר עם בחורים מהכיתות הגבוהות, ואפילו עם חיילים. אך גם האחרות, שלא היו מרשימות דיין כדי להתפאר בהצלחה עימהן, משכו את מבטיהם הנכספים. דעתם הייתה משתבשת רק ממחשוף רכוס ברישול מכוון, מחולצה קצרה מדי שהתרוממה מעל טבור חצוף, או מהבזק חיוור של ירך בשלה הנחשפת לרגע בהתעופף שולי שמלה ברוח. הבנים צפו בסקרנות בצחקוקיהן הזנזניים, ובלחשושים הזעירים והמתריסים, כשהן מטות פיהן, זו לאוזנה של זו, לספר סודות חסרי ערך. הם ראו גם את מבטיהן הערומים ואת החנחונים המבטיחים שום דבר ;וכל אלה הסעירו והרתיעו כאחד. ההתגרות המהססת של הבנות, הרמזים הגלויים על סודותיהן הכמוסים, מסכות הצניעות כביכול, המסתירות תשוקה מופקרת, הותירו בבנים את הרושם שהיו מנוסות וידעניות והטעינו את האווירה בערגה חסרת סיכוי. והבנים, למרות הספק, ניחשו שאולי ניסיונן לא היה רב משלהם, ונקטו בדרך של נקמה כשהם מתחרים בהן בגסויות קטנות ומשפילות, ומסננים הערות זימה דרך שיניהם המהודקות בחמת התסכול. העובדה שהיה בכוחן למנוע או להעניק חמדה הגבירה את הכיסופים ודחקה בבנים להתנהג בו זמנית בניגודי רגשות: בגאווה, ובנחיתות וגם במשטמה נואשת.

"לבוא לקרוא לך בשמונה? נספיק לתפוס קצת שינה עד אז". המשיך יהודה.
"בסדר, אחכה לך. יאללה, אני הולך". נעצר ליד הדלת והוסיף: "לא כל כך מענין ללכת לקולנוע, יהודה. חשבתי שנחפש משהו אחר לעשות. שנלך לאיזה מקום שאפשר להכיר חתיכות". אמר 'חתיכות' ולא 'בחורות' משום שכך נשמע גברי יותר.
"כן גם אני רוצה. אבל איפה? לאן נלך? קולנוע זה מה שיש."
"אתה צודק. קולנוע יותר טוב מכלום. להתראות בשמונה."

סגר אחריו את הדלת ונתהרהר: עם נעמה זה אבוד להיום... לא באה לקראתם כפי שהיתה עושה תמיד... חבל... בטח היה מוצא רגע מתאים להזמינה, ושהצעתו תהיה מתאימה למצב ולא תישמע כהתפרצות פתאומית ומבולבלת... אך מדוע הוא צריך להמתין להזדמנות?.. מה רע אם פשוט יציע לה לצאת איתו... בלי כל הכנות?… הרי נדמה לו שהבחין כמה פעמים שהיתה מסתכלת בו בהסתר. אולי היא מחכה שייעשה צעד ראשון?... אם כך, בטח גם היא 'רוצה'. אבל אולי לא... רק נדמה לו... איך אפשר לדעת?… ואם היא לא רוצה?... אז מה?... אז היא תגיד שלא!.. פשוט ביותר... כך ידע בדיוק מה היא חושבת עליו... אבל איך ירגיש כשתסרב לו?

כשהקיף את עיקול המסדרון שבמבוא לדירה של יהודה, כמעט והתנגש בנעמה שהגיחה לעומתו במורד המדרגות.
"היי, לאן אתה רץ! מה?! אתה כבר הולך? בדיוק ירדתי אליכם. ראיתי כשהגעתם מהים אבל לא יכולתי לבוא קודם. אמא שלי בקשה... לא חשוב!… תשאר עוד קצת! איך היה בים? אוף איזה חום... חבל שלא הלכתי אתכם".
לשטף המרענן ענה בקיצור:
"אני ממהר. קבענו ללכת לקולנוע ולא נשאר הרבה זמן. אני מוכרח ללכת."
אידיוט! אמר לעצמו. לאן אתה ממהר?... מה פתאום נעשה לך הקולנוע חשוב כל כך?… כל הזמן קיווית שהיא תבוא, ועכשיו שהגיעה... לאן אתה הולך? הרי בפירוש בקשה שתישאר, ועכשיו בדיוק הזמן המתאים... יהודה לא שומע. אם תסכים, ניסה לשכנע את עצמו, תוכל לחזור ליהודה ולבטל מה שקבעתם. הוא בטח יבין ויוותר.
"ומה יהודה עושה? שאלה באכזבה והיא מסתכלת עליו במין מבט עמוק ותמה."
"גם הוא רוצה לנוח. חזרנו עייפים מהים והחלטנו שכל אחד ילך הביתה. יוצאים בערב..."
שוב שטות... עוד יש הזדמנות לתקן... להשאר איתה עוד קצת... להציע... עכשיו הזמן המתאים... ואחר כך כשתשב לידו בקולנוע, בחושך.... כמו כל הזוגות, וזרועו כרוכה על כתפיה בגאווה... אבל לא... הרי לא יעיז להניח עליה יד פתאום... ואז התעשת – עכשיו... תגיד לה!… אבל עמד נטוע במקומו והמילים אינן יוצאות. ובעמידתו, נראה כמעוכב על ידה מלהמשיך בדרכו, ורק הנימוס מחייבו להמתין עד שתסתיים שיחתם.
"טוב. אעזוב אתכם היום." הסתובבה ופנתה לעלות במדרגות, כשצמתה החומה, הכבדה, חגה בחן עם תנופת ראשה. השתהתה לרגע, פנתה לעברו שוב, כרוצה להוסיף משהו אך דבר מה מעכב בעדה. התחרטה והמשיכה בדרכה.
עכשיו!.. הזדמנות אחרונה... אפילו שתבוא אתנו... עם יהודה... גם זה טוב... חש כבאותם חלומות סיוט: רוצה לזוז ואינו יכול . רוצה לדבר ופיו חתום. משהו מקפיא ואוחז את גופו ואינו מצליח להשתחרר ממנו. ועוד תחושה מעיקה הייתה לו, שאם יציע לה יהיה מחויב במשהו. מעין חוב שלא יוכל לפרוע. אולי לא ידע לנהוג בה כהלכה ולא יצדיק את הזמנתו. מה קורה לי, לעזאזל?!... תבע מעצמו בזעם, עדיין נטוע במקומו ותוקע מבט חומד באחוריה המתקפצים מעלה-מטה, במרוצתה במעלה המדרגות. שני החצאים התפוחים ניתרו והתעופפו מתחת לחצאית הקיצית הדקיקה וטפחים לבנים ונדירים מבשר ירכיה נחשפו לסירוגין. מעלה-מטה, קיפץ גם משהו בחזהו בהניפה את ירכיה על המדרגות. מעלה-מטה, מדרגה ועוד מדרגה. ירך ימין, ירך שמאל. בד קליל מתעופף. כשחלפה בסיבוב גרם המדרגות וראה גם את צדודיתה, את החולצה המתוחה שבתוכה מתקפצים השניים האלה, המצטרפים למחול המטורף של הגוף הדוהר, כבר ידע שהעילפון שאחז בו לא היה רק בגלל השרב. חדר המדרגות כולו, הקירות, הרצפה והתקרה, התקרבו והתרחקו, פועמים בקצב מרוצתה. יכול היה לשמוע את זרימת דמו כרעם מחריש.
כשהבחינה שעמד עדיין במקומו, עצרה.
"חשבתי שאתה ממהר. מה אתה עומד ומסתכל?" דיברה במהירות וסומק עלה על פניה.

השפיל עיניו כגנב שנתפס. עכשיו היא בטח חושבת שנעמד שם כדי להציץ לה. רצה לתקן את הרושם אך לא ידע מה גרוע יותר שתחשוב עליו: שכוונתו היתה להציץ או שרצה לפנות אליה ולא העיז? על פניה הלוהטים מבושה, ואולי מהנאה מהידיעה שהייתה נחשקת, פשט חיוך מתוק ומבויש שהמיס את לבו לחלוטין.
"לך כבר", אמרה בלעלוע לשון. ומכיוון שעמדה גבוה מעליו וחששה ש'תצלם,' חזרה לרוץ במעלה המדרגות כשהיא אוחזת ומהדקת את שולי חצאיתה.
מיד כשנעלמה מעבר לעיקול האחרון החל גם הוא לשעוט בסערת נפש במורד המדרגות, נרעש מהחמדה שראה: הבד הדקיק שהצמידה לירכיה נמתח והבליטן עוד יותר ולא הועיל להסתיר כהלכה את המבוא האפלולי שנפשק ביניהן, ואשר מבין צלליו נורו לעברו באכזריות הבהקים לבנים אך קצרים מדי. כל הדרך לביתו החזיק את ידו בכיסו, מצמיד ודוחף פנימה את התפיחה העקשנית כדי שלא יבחינו בה הבאים למולו. והיה גם מרוצה. חיוך קל שרד על פניו כל הדרך. הרגיש יותר משידע בברור שהייתה אוהדת אותו. אולי בגלל אותו חיוך מתוק ומבויש אחרון בעיקול המדרגות. גם לא הציק לו עוד רגש האשמה על שאולי חשבה אותו למציץ. זו לא אשמתי, חשב, שמתנדנד וקופץ לה ככה. לא תכננתי לעמוד שם.

"מה דעתך על נעמה?" שאל יהודה, לאחר שהעבירו רשמים מהסרט.
"חתיכה. למה אתה שואל?" הגיב איתן בשמץ מבוכה.
"סתם."
"מה זה סתם? אתה בטח רוצה להתחיל איתה. אני יכול להבין. לא מזמן עוד הייתה ילדה קטנה, אבל עכשיו כבר קבלה צורה". כמעט שקע בהזיה כשנזכר במרוצתה במדרגות. היה בה כל מה שהשתוקק אליו נער צעיר. כל מה שגרם לו ייסורים אך הכיל גם את כל התענוג שבעולם.
"אתה רוצה לצאת איתה?" המשיך יהודה להקשות.
"כן." ענה איתן במהירות וכדי לחזק את החלטתו הוסיף "אני רוצה לצאת איתה."
"אז קבע איתה. למה אתה מחכה?"
דבריו של יהודה שנאמרו בפסקנות ובאהדה לא גילו שגם הוא עצמו השתוקק לנעמה. כמעט מדי יום היה רואה אותה עוברת על פניו בנענועיה המרגיזים. היה מיודד היטב עם בת השכנים ושיחק עמה עוד משהייתה קטנה ולאבריה המתעגלים טרם הייתה השפעה עליו. לא הבחין שגדלה עד שנוכח בכך בבת-אחת. לא מכבר, כששחקו בחצר במעין 'תופסת,' יותר לצורך הקנטה מאשר לשעשוע, כמין מרדף של גורי חיות, תפס בה בכוח, בלהטו של משחק, וגופותיהם המיוזעים התהדקו בחזקה. היא ניסתה להימלט והוא חיזק את אחיזת הניצחון. הייתה נמוכה קצת ממנו והוא חש היטב בשני גביעים מחודדים, קשים ודווקא נעימים, ננעצים מעל בטנו, נדחקים ונמעכים כנגדו כקפיצים זקורים. בהתרגשותו נשתכח ממנו עניין המשחק, ולא אבה להרפות מהגוף הרך והחמים. השאירה בלפיתה הדוקה בידיו; מתרכז כולו בתענוג החדש. ופתאום התעשת והרפה בבהלה. היא נחלצה בקלילות וחזרה למשחקם. מאומה בהתנהגותה, מלבד התנשמותה המהירה, לא העיד שיחסה משמעות לאותה היצמדות שובבה. כך חשב, ולא ידע שהסתירה את ההתרגשות שאחזה גם בה. צעירה מיהודה בגילה, אך בוגרת ממנו ברוחה, כי התפתחה מהר יותר לאישה צעירה, הבינה מיד שהייתה זו רק תשוקה רגעית והחליטה להסתירה כדי שלא תקלקל את יחסי הידידות עמו. בבורות הנעורים הסיק הוא שאין לתשוקה השפעה עליה ולא ניסה עוד דבר. אך מאז הייתה דמותה מופיעה לעתים מזומנות בהזיות החשק שלו. לימים הבחין במבטיה שהשתהו ארוכות על איתן, בשעה שחשבה שאין רואים. הוא לא אמר לאיתן מאומה, אולי מקנאה. אלא שלבסוף לא הניח לו מצפונו כי חברים טובים היו. לכן חזר עתה על דבריו:
"קבע איתה, איתן, אני חושב שילך לך. ראיתי איך שהיא מסתכלת עליך. אני מקווה שתדע מה לעשות איתה".
איתן היה עסוק בלבטיו הוא מכדי שיבחין בשמץ הצער בקולו של יהודה.
"בטח שאדע מה לעשות איתה. סמוך עלי. רק אהיה איתה לבד והכל יהיה בסדר. אני אחמם אותה ככה שהיא לא תדע מה קורה איתה. אני אשגע אותה."
בוש בשחצנותו ונשתתק. מאיפה הביטחון הזה? הרי מעולם לא התנסה עם מישהי. רק הגאווה, ידע, היא שדוחפת אותו להתרברב. אבל מיד עודד את עצמו. כשאגיע לזה אדע כבר מה לעשות. בדמיונו כבר ראה עצמו ממשש בחמדנות את בשרה וחופן וממלא את כפות ידיו בחֶמדוֹת אשר איש טרם נגע בהן. עוד פעמים רבות פגש בנעמה אצל יהודה וטרם מצא עוז בליבו להזמינה.

פעמיים בשבוע השתתף איתן בחוג להתעמלות בבית "הפועל" שברחוב נחמני בתל-אביב. לעתים, בתום ההתעמלות היה מסתובב בחצר ומתבונן דרך הפתחים בפעילויות של חוגים אחרים. ערב אחד, כשצפה בחוג לריקודי-עם, הבחין בנעמה החגה במעגל הרוקדים. אף שגבה היה מופנה אליו זיהה מיד את צמתה הארוכה. כשהסתובב המעגל והיא חלפה ממול ופניה לעברו, שמח לדעת שלא טעה, ומה גם שראה שהופתעה ושמחה גם היא לראות אותו. אפילו עזבה לרגע את ידו של הרוקד שמימינה כדי לנופף לאיתן לשלום. כשסיימו הרוקדים יצאה אליו, מתנשפת ושטופת זיעה.
"מה אתה עושה כאן, איתן?"
“בדיוק זה מה שרציתי לשאול אותך. אני בא לכאן כבר הרבה זמן, להתעמלות."
"גם אני רוקדת פה הרבה זמן. כבר שנה. איך זה שלא התראינו כאן אף פעם? אפילו לא יצא לנו לדבר על זה, אפילו לא ידענו."
"עד עכשיו הייתי בא לכאן בימי שלישי וחמישי והשבוע החליפו לשני ורביעי. אולי בגלל זה לא נפגשנו."
שניהם פרצו בצחוק והביטו זה על זו בשמחה אמיתית.
עכשיו! אמר לעצמו איתן. הגיעה סוף-סוף ההזדמנות.
"חכה לי איתן. רק אתקלח ואחליף בגדים. זה יקח רק רגע."
כשיצאה ראתה אותו ממתין בפתח אל הרחוב, נשען על אופניו.
"בוא נלך", אמרה, והוא תמה לאן.
תחילה הסיק שהיא מתכוונת שילווה אותה לביתה. אחר כך עלה בדעתו שאולי התכוונה שילכו למקום אחר?... אולי למרכז העיר?.. או אפילו לגן ציבורי?.. להתמזמז?.. לא שאל. צעדו ביחד בקטע הקצר עד לרחוב יבנה החשוך, כשהוא דוחף את האופניים לידו.
"למה שלא נסע באופניים?" שאלה פתאום. "תוכל להרכיב אותי?"
"אין בעיות", ענה ומיד נתגרה דמיונו. וכדי שלא תחוש בלהיטותו הוסיף בפיכחון מודגש: "אסור להרכיב, אבל בחושך לא יראו אותנו."

התיישב על האוכף ועזר לה לטפס על ה'רמה', כשהוא נתפס להרהור בדבר מקורו של השם 'רמה' שניתן לצינור המתכת האופקי של האופניים. כשהסתדרה בישיבה אלכסונית על הרמה החל לדחוף את האופניים ברגליו. בגלל משקלם הכפול נצברה המהירות באיטיות והשליטה באופניים הייתה קשה. הם התנדנדו בחוזקה ימינה ושמאלה וכמעט שאיבד את שיווי המשקל. בבהלתה דחקה נעמה עצמה לתוך חיקו ותמכה את גבה בזרועו. הדבר היקשה עליו עוד יותר באיזון האופנים אך גם נעם לו מאוד. הוא דחף את הדוושות בכוח עד שהאופניים צברו מהירות וחדלו מלהתנדנד. נעמה נשארה מצונפת בחיקו גם כשהנסיעה נעשתה יציבה ובטוחה. מגעה הרך והקרוב נסך בו הרגשה שלא ידע מעולם. כל תשומת ליבו הייתה מרוכזת בגופה הנלחץ אליו ובשערות אחדות שהתמרדו והשתרבבו מצמתה הארוכה ודגדגו את לחיו. הוא נשם עמוקות את ריחה שהתערב בו הריח הנקי של הסבון שהשתמשה בו במקלחת. ירכו הימנית שהייתה עולה ויורדת עם הדוושה חככה קלות את ישבנה. מדי פעם היה מפסיק לסובב את הדוושה ומשאיר את ירכו צמודה אליה. וכל כך היה מרוכז בהנאתו עד שלא הקשיב כשדיברה אליו. כשהרימה קולה וחזרה על דבריה חש כמי שנתפס בקלקלתו.
"מצטער, לא הקשבתי." התרכזתי בדרך לראות אם יופיע שוטר.
היא לא הוסיפה לדבר עוד ואיתן התלבט רק לרגע, נחרד אם התשובה הניחה את דעתה, או, שהרגישה כמוהו והבינה. כל הדרך נשארה צמודה אליו, כששערה המתעופף מדגדג את פניו, וברכו שלו מאושרת מהמגע הגנוב. ליד ביתה ירדה מהאופניים בקפיצה קלילה ואז הרגיש כמו בסיומו של סרט קולנוע. היה נהדר אבל נגמר. עמד בגולמנות מחזיק באופניו, בזמן שהשתוקק להניח להן ליפול ארצה ולקחת אותה בזרועותיו. אבל שוב חש שיהיה זה צעד מגוחך. סתם כך, להתנפל עליה?… בלי שידברו קצת?… בלי להגיע קודם לאיזה קירבה מיוחדת? וכשתהיה קרובה אליו מאוד, עד שעפעפי עיניהם כמעט יגעו אלה באלה ולא יהיה אפשרי עוד לראות ברור את עיניה הגדולות, הסגולות והבורקות, יחליק בכף ידו על לחיה ברפרוף עדין-עדין. ואחר כך יאמץ אותה אליו בכוח ויצמיד את גופו אליה לכל אורכו וגם את ה... ואחר כך גם יתפוס בשתי ידיו את הגבעות המרגיזות האלה המזדקפות אליו בחוצפה כה רבה... אבל איך מגיעים לכל זה?
עמדה נעמה מולו נסערת ומשתוקקת. עמדה והמתינה ואינה יודעת אם זה בסדר להרגיש כך כלפי איתן. לא ידעה אם היא צריכה להסחף עם הזרמים המוזרים היוצאים מעורפה, שוטפים לאורך גבה ומדגדגים באזור הרך של ירכיה, הרועדות משום מה. ומהם הפרפרים האלה, בפנים בבטן? דעתה חלשה מאוד ונתמלאה בפחד. החליטה שהיא חייבת לעצור את הזרמים האלה. אבל איך? מה תעשה אם יאחז בה איתן כעת? האם תתן לו? אפילו שהיא יודעת שזה לא כל כך בסדר? אבל אם היא תהיה 'בסדר' היא בעצמה תפסיד. בדמיונה חשה את ידיו החזקות זוחלות-מלטפות על גופה וכמעט שפלטה אנקה קצרה.
אזר איתן אומץ ועמד לומר לה כמה נעימים לו הרגעים האלה ועל רצונו שיפגשו לעתים קרובות. לבדם. התכוון גם להתקרב אליה תוך כדי דיבור ולאחוז בידה.
היתה נעמה חוששת שהרעד שאחז בה יסגיר אותה ושמחה על החושך המחפה עליה. ביקשה לפזר את הערפל שהזדחל למחשבותיה וניערה את ראשה לצדדים, למטה ולמעלה. ראתה אור דולק בחלונו של יהודה וכדי להפיג את המבוכה העירה סתם:
"מעניין מה יהודה עושה עכשיו. אתה חושב שמאוחר לעלות אליו עכשיו?" השתדלה שדיבורה יהיה שגרתי ואדיש ויסתיר את התרגשותה, אלא שבכל זאת נרעד קולה מעט.

מה פתאום נזכרה עכשיו ביהודה ובקול רועד שכזה? הזדעק איתן בתוכו וקפאו המילים שעמדו מוכנות בפיו... עליו היא חושבת וממנו היא מתרגשת... אני לא חשוב לה! נאלם פיו וחש שכל רצונו הוא להסתלק מהמקום. וכבר התיישב על אוכף האופניים כעומד לנסוע.
הרגישה שדבריה האחרונים, שאמרה ללא כל מטרה, הפיגו את עננת הקסם ונבהלה מהבדלנות שהפגין פתאום. אוף מה אמרתי? חרדה. רק לפני רגע הרגישה שהיה מתקרב אליה. אני אשמה, החליטה.
"מעכשיו ששנינו באים באותם הימים לבית-הפועל, נוכל להפגש כל יום שני ורביעי," ניסתה להחזיר את האוירה.
"בסדר," ענה בלא התלהבות.
"יופי. תחכה לי? אתם הרי גומרים חצי שעה לפנינו. נחזור ביחד."
"כ..כן," הסכים, ולא העיז לסרב.
המתינה עוד רגע, וכדי להיחלץ מהדממה המעיקה פנתה לכניסת הבית. עצרה שם שוב וכשלא בא אחריה הניפה ידה לשלום בהיסוס, ונכנסה. בחושך הוא לא ראה את תנועת ידה הנוספת, הנואשת.
הוא חיכה עד שראה את האור נדלק בחדר המדרגות, הדף בכוח את אופניו, עלה עליהם בקפיצה והסתלק במהירות. כעס על עצמו. כעס על נעמה. ליהודה רצתה לעלות עכשיו!... מה היא חושבת לעצמה?.. מה אני בשבילה?... משחק?… בחמתו דחף בדוושות בכוח והגביר מהירות. אבל איך זה יכול להיות?... הרי היו כל כך קרובים בשעה שהרכיב אותה בדרך... לא יתכן שנצמדה אליו סתם ככה... ואולי רק נשענה עליו מפחד ורק היה נדמה לו?... ובאמת... אחר כך לא עשתה שום סימן להראות שהיא רוצה אותו... אבל אולי כן?... היה רגע שהרגיש במשהו מיוחד, והיה לו גם הבטחון לדבר אליה בחופשיות... כמעט שאמר לה... עד שגילתה שאת יהודה היא רוצה.... אבל בכל זאת.... הרגע המיוחד הזה...האם רק הוא הרגיש כך?... ומדוע בקשה שיחכה לה לאחר שיעור ההתעמלות?.. האם רק כדי שילווה אותה הביתה?... בשביל לנצל?...לא היא לא נצלנית... היא לא כזאת… והיא יודעת שהבית שלו בכיוון הפוך ולא היתה מטריחה אותו בכל הדרך הארוכה... אז זה לא רק כדי ללוות אותה... די... לא מבין כלום. ברכיבתו המטורפת לקח סיבוב חד מדי ומצא עצמו שטוח על הכביש. ברכו נחבטה קשות והדוושה חתכה ברגלו. מישש את הרגל בפחד וכשנוכח שהיא שלמה והכאב נובע רק מהחתך והשפשוף בכביש, שמח, ואפילו נהנה מהכאב. נמצא לו משהו להעניש עצמו ולהביא עליו מעט רווחה.
בתום שיעור ההתעמלות החליט שלא יחכה לה. שלא תחשוב שאפשר לנצל אותו. עבר ליד האולם לריקודי-עם ועצר. רק לרגע. רק להציץ לראותה. ובדיוק ניצבה היא ממול לפתח והסתכלה החוצה, כאילו המתינה לבואו. אותתה לו בשמחה. יהיה מטופש אם יעזוב עכשיו וילך. כשסיימה רצה אליו מהר, נרגשת ומתנשפת.
“רק רגע, איתן. אהיה מוכנה תוך דקה." דחקה בו בתנועת כתף כדי שיפנה את דרכה ורצה אל המקלחות.
איזה חמודה, חשב כשחזרה רחוצה ורעננה. הביטה בו בחום ופניה נהרו, והוא העמיד פנים אדישות, מסויגות וחמורות. השתדל להראות מנוכר אף שבתוכו חש מחנק והתכווצות מעיקה אחזה בגרונו. כשיצאו לרחוב פנה ימינה מן השער, לכיוון ביתו, כרמז שכאן יפרדו, אך כשהביטה בו בפליאה פנה מיד שמאלה ומצא עצמו צועד לידה. לא הציע להרכיב אותה על האופניים. חיכה שתבקש. אז, ישאל אותה אם בשביל זה רצתה שיחכה לה? כדי להסיע אותה הביתה?
היא לא ביקשה והוא המשיך לדחוף את האופניים לצידו. הפעיל את ה'דינמו' והפנס הטיל כתם צהבהב על הדרך שלפניהם.
הוא חייב להגיד לה... ששיטתה בו... שנטעה בו תקוות שווא... לא היתה צריכה לטפח בו הרגשה כאילו יש לה משהו אליו בזמן שיהודה היה חשוב לה באמת... אבל מוטב לשתוק... כך יציל את כבודו... שלא תחשוב שאיכפת לו... חסר לו שתצחק עליו כשתהיה לבד עם יהודה... איתו, היא בטח לא משחקת... לו היא נותנת...
נזכר שלפני כמה ימים כשבא ליהודה בלי להודיע מראש ראה שישבו שניהם ביחד על הספה קרובים מאוד ומעיינים באיזה אלבום גדול. איתן היה כבן-בית שם ואפילו לא היה טורח לדפוק בדלת. כשנכנס ראה שהתרחקה מיד מיהודה במבוכה. הוא עשה עצמו כלא רואה. והוא לא ידע, שסתם ישבה קרובה, בהיסח הדעת, כדי להיטיב לראות וכשאיתן נכנס חששה שיחשוב שיש משהו בינה לבין יהודה ולכן התרחקה במהירות.
התבונן בריכוז בכתם האור הצהוב שהטיל הפנס על הכביש. בתנועת הכידון נדד הכתם ימינה ושמאלה, הלוך וחזור. הנה, גם הפנס מרגיש את רגשותיו הסותרות.
"מה קרה לך איתן? אתה שותק כל הזמן. עוד לא הוצאת היום מילה מהפה. ובכלל אתה נראה כזה, כזה, חסר חיים."
"אין לי מצב רוח היום."
שוב רצה לומר לה דברים קשים אך מצא שהזמן אינו מתאים. אפילו שהתלוננה עליו, כביכול, עשתה זאת בחביבות ובדאגנות נעימה כזאת.
נעמה לא הבינה את אדישותו. תמיד היה איתן עדין וחביב אליה ולכן גם אהבה אותו. אפילו האמינה וידעה בחושיה שגם הוא אוהב אותה. אך בזמן האחרון שוב לא היתה בטוחה יותר. הוא הפסיק להיות נחמד. חשה צורך עז לאחוז בו ולהתרפק עליו אך לא העזה. מה יחשוב עליה? ביחוד כעת שמשהו השתנה אצלו... עוד יחשוב שהיא מופקרת...
כשצעדו בחושך התאמצה לפטפט כדרכה בשטף ובחביבות בעוד הוא שותק. הסתכלה עליו מהצד, מנסה לקלוט משהו ממחשבותיו הסתומות. פניו היו חתומות. אדיש ומרגיז. התאפקה מלפרוץ בבכי.
גם בפעם הבאה המתין לה בפתח החוג לריקודי-עם. דומה שלא היה הדבר תלוי ברצונו. הלכו ברגל עד לביתה ורוב הדרך שתקו – הולכים ועורגים בסתר ולא מעיזים. ובפעמים הבאות, כשהתרגלו לחזור ביחד מבית-הפועל, חזר איתן לדיבוריו ואפילו האריך בהם. כאילו לא קרה מאומה. אך לעולם לא חזר להרכיב אותה שוב על אופניו.

כשהפסיק להשתתף בחוג להתעמלות נעשו גם פגישותיהם נדירות יותר; רק כשהיה בא ליהודה ורק כשהיא הזדמנה לשם. עברו כמה שנים והוא המעיט להתראות גם עם יהודה וכשניתק ממנו לחלוטין, ולא בא עוד לביתו, גם את נעמה לא ראה יותר.

ולאחר שנים רבות, כשטייל איתן ערב אחד עם אשתו ברחוב בתל-אביב, פגש בנעמה תלויה על זרועו של גבר מבוגר מאוד. עצרו שניהם והחליפו מילים של נימוסין. שאלו שאלות שטחיות והשיבו בדרך דומה. כשהעלתה מעט זיכרונות-עבר, חלף מעין דגדוג באוויר ונשתתקו. הבחין שהתבוננה היא באשתו בסקרנות ואולי בשמץ של קנאה והעיף גם הוא מבט באיש המבוגר. בתחילה חשב שהיה זה אביה שהכיר בעבר, אך לפי שלא הצליח לזהותו ולפי האופן שהייתה שעונה על האיש, הסיק שהיה זה בעלה. ביקש לקצר את הפגישה המעיקה, והניף ידו בתנועת ברכה לבבית – ונעמה השיבה בצל של חיוך. אפילו לא הציגו את בני זוגם.

כשהמשיך בדרכו כרכה זוגתו את זרועו בחוזקה סביב עצמה. העיק עליו ההידוק ומצא טעם לפגם בהפגנתה הבוטה. כנראה שחשה באווירה האינטימית למרות שהייתה מסויגת, חשב.
“ידידה וותיקה," ענה לאשתו לשאלה שלא שאלה. "לא ראיתי אותה כבר שנים."

כשאמר 'ידידה' אחזה בו אי-נוחות. אפילו ידידה ממש לא הייתה. לא פתח ליבו לפניה מעולם. עוד ניסה להסביר לעצמו מה הייתה עבורו ולא ידע.

אף ששנים רבות שלא פגש איתן, לא את נעמה ולא את יהודה -- בצרוף מקרים מוזר, לא עברו כמה ימים ופגש ברחוב גם את יהודה. עמדו ושוחחו שעה ארוכה והעלו זיכרונות.
"דרך אגב", קפץ פתאום יהודה לדבריו. "נעמה, זוכר אותה? התקשרה אלי לפני כמה ימים בטלפון וסיפרה שפגשה אותך ברחוב. אמרה שהייתה לה הפתעה נעימה ושמחה לראות אותך".
"כן!" השיב איתן באדישות. "פגשתי אותה. היא לא השתנתה כמעט. היתה עם מישהו מבוגר מאוד. מי זה?"
"אין לי שום מושג. אנחנו לא בקשר. בכלל התפלאתי שטלפנה אלי פתאום. אני חושב שבגלל שפגשה אותך ורצתה לדבר על זה. הייתה די נרגשת ושאלה עליך הרבה. היה ביניכם משהו מיוחד, נכון?"
איתן כחכח בגרונו.
"מיוחד? לא! לא היה בעצם כלום. אתה יודע בעצמך שאפילו לא יצאנו אף פעם. לא היה שום דבר!"
הרגשת מפח הנפש הישנה שבה ועלתה בו שוב ואותו משהו מעיק נתקע בגרונו בעקשנות. איך נשאר אז תקוע בשוליים של האהבה שהיו עבורו – השוליים של כל החיים עצמם.
"שום דבר?" תמה יהודה, "היא דיברה בהתלהבות על התקופה שלכם יחד. גם חזרה כמה פעמים ואמרה בערגה:

"כשאיתן היה חבר שלי…"

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. Whoever edits and pu Seven 4/19/2016 9:14:02 PM
3. Phemenonal breakdown Rizqi 3/26/2014 1:51:17 PM
2. I can't believe you' Sofia 3/24/2014 9:48:30 PM
1. אהבה שנתבזבזה / יוסי הדס אילנה בר-שלום 10/20/2013 10:25:53 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign