פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
כל תינוק מביא

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%11
אהבתי
%6
מעניין
%6
לא אהבתי
%77
שם:  כל תינוק מביא
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: חנה אלג'ם

"כל תינוק מביא עם לידתו, את המזל שלו באמתחתו"-
אמונת סבתא עתיקה.

היא שוכבת במיטת בית החולים, מותשת. ערימה של עצמות , גידים ושרירים כואבים וסחוטים ממאמץ הלידה. "מזל טוב, יש לך בת", "איזו לידה קלה" אמרה האחות המיילדת. משפט מנוגד לחלוטין להרגשתה. המאמץ נדמה לה כמו להזיז הר ממקומו. אבל זהו, נגמר.
יש ילדה, יש פה קטן נוסף להאכיל. יש יצור נוסף לעול שעל כתפיה, לגדל לחנך. אבל קודם כל, לפרנס.
היא מסתכלת סביבה. חדר בית החולים. מצבו עלוב, הקירות מבוקעי סיד, רצפות מטונפות שאינן ניתנות עוד לניקוי , ריח הליזול המחליא. היא אמורה לשמוח עכשיו. מלחמת העולם הסתיימה ויש לה ילדה, אבל בתל אביב אין עבודה וקשה מאד להשיג מצרכי מזון .
היא לא רצתה את הילדה הזו. הזמן עכשיו לא מתאים לה. אבל הרופא, שכבר טיפל פעם אחת בהריון לא רצוי שלה, הזהיר שטיפול נוסף יכול להשאיר אותה בלי ילדים כלל. כן, היא רוצה ילדים, אבל לא עכשיו.
עכשיו היא צריכה לדאוג לאוכל לאבא ואימא שלה. לבעלה שמשתנה מול עיניה. מגבר עליז מלא הומור, לאדם קודר, פסימי, וחסר חדוות חיים, שהעולם בחוץ מפחיד אותו. שהפסיק לצאת לעבודה, והפסיק להביא כסף הביתה. מה קורה לו? מה עובר עליו? בתחילת הדרך המשותפת היא הייתה מרוצה. היה נעים להיות בקרבתו, הוא חיפש להכניס בכל הזדמנות , שמחה ועליזות לחיי היום יום הקשים, והיה גם יותר קל לנהל את משק הבית עם תוספת ההכנסה שלו.
היא מצטמררת ומושכת אליה את שמיכת הצמר המחוספסת, מנסה להתחמם.
היא עוצמת את עיניה בעייפות, אולי תנסה לנוח מעט. אבל המחשבות ממשיכות להתערבל במוחה, אינן נותנות מנוח.
היא דיברה עם בעלה , לפני ..., והם חשבו על כך שלא צריך לפנק ילדים. גם היא לא תפנק את הילדה. חשוב לגדל ילדים קשוחים ולא מפונקים. אמא שלה, שגרה יחד איתם בדירה הקטנטונת תעזור לה. אמא שלה תטפל בתינוקת , והיא תצא שוב לחפש כל עבודה שתכניס כסף הביתה.

אולי כדאי לחזור אל מר פיש, המייצר כובעים לגברים? היא תופרת לכובעי הבורסלינו את הסרט והקישוט. הוא מעביד קשה, שמוסיף ערימות של כובעים לתפירה, דווקא בסיום המשמרת, ולא משלם על העבודה הנוספת.
אבל ,היא מחייכת לעצמה, היא לימדה אותו לקח. לאחר סיום המשמרת היא עבדה עם חוט ללא קשר.עשתה את התנועות, ולא סיפקה תוצרת. היא תנסה עכשיו לקבל ממנו שכר הוגן עבור העבודה.



ואולי תנסה שוב את בית המלאכה, בו הרכיבה שטקרים? לא, לא, שם באמת התשלום לא שווה את המאמץ.
אימא שלה עושה את כל עבודות הבית. הבית הוא מבנה ערבי ישן בדרום תל אביב, בו גרות שלוש משפחות, לכל משפחה חדר. המטבח והשירותים משותפים. לכל עקרת בית שעות שימוש קבועות במטבח. כביסה נעשית על ידי הרתחת דוד מים על מדורה בחצר. "באמת, איך נרתיח את החיתולים?" זה באמת לא זמן טוב להביא תינוקת לעולם.
"איפוא נשכיב אותה? בחדר אחד עם ארבעה מבוגרים?"
שמיכת הצמר לא מצליחה לגרש את הקור המכווץ את איבריה. היא מצטמררת שוב ומנסה לחשוב על דברים נעימים. אולי ננסה למצוא מקום אחר לגור? היא שמעה מאישה אחת בשוק שבשכונת נורדיה, עומד להתפנות צריף מגורים. אמנם הוא עשוי ממכולה עטופה בנייר זפת נגד רטיבות, אבל החורף בארץ קצר, ושם, אומרים, יש שני חדרים ומטבח פרטי.
אם תצליח להשיג את הסכום לשכירות, כדאי לעשות את המאמץ. היא תנסה לבדוק כמה בדיוק זה יעלה, ולראות ממי היא יכולה ללוות את הסכום שישלים את המעט שהצליחה לחסוך.
בצריף היא תוכל להשכיב את הילדה בעריסה משלה, לזכות במעט פרטיות עם בעלה, והדברים בטח יהיו טובים יותר.
אז אולי הילדה הזאת בכל זאת תביא לה מעט מזל טוב, כמו שאמא שלה ניבאה.

בשבועות הבאים היא מתאוששת לאט לאט מן הלידה. הקשר עם הילדה קשה. היא לא מסוגלת להיניק, וממש חשה הקלה כשאימא שלה מגישה לקטנה בקבוק.
מיד אחרי שהחיים התארגנו במסלול החדש, היא חוזרת לדאגה העיקרית שלה – עבודה, פרנסה.
היא יוצאת לדרך בשעה מוקדמת בבוקר, והקור מקפיא. מעט מאד עוברים ושבים ברחוב. היא יוצאת למצוא היום עבודה, ולהפשיר את הקמטים שחרטו המרירות והדאגה בין העיניים של אימא שלה. היא חוזרת בדמיונה לשיחה החטופה והמתלחשת שניהלו הבוקר. אימא הודיעה לה: "את יודעת, הכסף יספיק רק לאוכל עד לסוף השבוע."
אימא שלה יכולה לטפל בתינוקת, להכין לה כוס תה וארוחה חמה, אבל היא היחידה היכולה להביא כסף הביתה, לספק אוכל ובית למשפחה הקטנה שלה, אין אחר.
הרוח חותכת. היא מתעטפת יותר בתוך מעיל הצמר הכבד, מעיל שהביאה עוד משם. היא מהססת לרגע. לחכות לאוטובוס ? בנסיעה תמצא מחסה מן הקור, ותתחמם לרגע. בחילה עולה בגרונה, כשהיא מדמיינת את בליל הריחות שיקדם את פניה - שומן, בצל ושום מתבשילים כבדים, שדבקו בבגדים ובעור של אנשים שרחצה שבועית הייתה כל שיכלו להרשות לעצמם.




היא מחליטה לוותר על חוויית הנסיעה, לחסוך את הבחילה וגם את העלות, ומתחילה ללכת במרץ ברחוב המלך ג'ורג' לכיוון רחוב אלנבי. משם תגיע לשוק עליה, בו נמצא הקיטון הדחוס בכובעים של אדון פיש.
לאורך הרחוב חנויות דלות ואפורות לכלי מטבח ובית , כלים מפח שאינם מפתים לקנות, ואפילו לא להסתכל.
בהמשך חנויות גלנטריה עמוסות בכפתורים, חוטים, גלילי צמר לסריגה. אם תשיג עבודה, תקנה צמר נעים ואימא שלה תסרוג משהו חם ויפה לילדה.

רחוב אלנבי. היא עוצרת לרגע, הקטע האחרון היה עליה די תלולה, מהחנות להשחזת סכינים במלך ג'ורג' ועד חנות הנעלים לילדים פיל. היא מסדירה את הנשימה, ומסתכלת בנעליים הפעוטות המוצגות לראווה. תודה לאל שהקטנה עדיין לא הולכת, אין כרגע כסף לנעליים. עוד מעט נצטרך להוסיף גם את ההוצאה הזאת להוצאות השוטפות.
במרץ מחודש היא ממשיכה. עוד מעט החנות של פיש, וצריך לתכנן מה להגיד לו שישכנע אותו לתת לה עבודה, ואולי אפילו לקבל מקדמה שתסייע לה לעבור את השבועות הקרובים.

החנות של פיש מוגבהת מן המדרכה בשתי מדרגות, הוא יושב ממש על הסף , ממלא במשמניו כסא עץ חבוט, שכבר עבר דברים בחייו. מאחוריו נראה כי ערמות הכובעים דוחקות אותו החוצה, והוא יושב שם כסכר, למנוע הצפה של הרחוב בכובעים. כובעים מכל הסוגים קש, בורסלינו, לבד, צמר ועטורי פרחים, כולם נלחמים זה בזה להיראות מאחורי אדון פיש.
היא עומדת מולו, "שלום אדון פיש. אתה רואה, הבטחתי לחזור מיד אחרי הלידה".
"למה לא הבאת את התינוקת ?"
"לא, במזג האוויר הזה? ממש לא מתאים להוציא תינוקות החוצה. מה שלומך?"
"את רואה, מאז שיצאת לחופשת לידה , חסרה לי מאד עובדת כמוך, אבל עכשיו אפילו אין לי אפילו אפוא להושיב אותך".
רעיון עולה בראשה. "מה דעתך שתשלם לי לא לפי שעה, אלא לפי כובע? ואני יעבוד בבית ואחזיר לך את הכובעים המוכנים"
עברו של מר פיש כאברך בישיבה , חוזר ומתגלה בשעה שמילותיו מתנגנות אליה "ואיך בדיוק יגיעו הכובעים אליך וחזרה?"
"נמצא אופנוע עם סירה שיסיע אותם אלי ובחזרה"
"ומי בדיוק ישלם על הפינוק הזה?"
"בוא תחשוב, זה כדאי לך, תחסוך מקום, תוכל להביא עוד עובדת.."
"אבל לא תמיד יש לי מספיק עבודה לשתיים".
"זה עוד יותר טוב, אז לא תעביר אלי כובעים לעבודה. חוץ מזה, תבדוק כמה זה יעלה, אני מוכנה אפילו להתחלק איתך בזה"





העיניים הקטנות של אדון פיש מבריקות בין הלחיים המדושנות, שאדמומית קלה עולה בהן כעת. את זה הוא אוהב. להתמקח, לתכנן איך להוציא מזה שעומד מולו – עוד קצת.
"בואי ננסה למשך חודש, ואז נבדוק שוב ונחליט".
"אדון פיש", קולה מתרכך ונשטף בדבש, "אתה יודע שלא עבדתי מלפני הלידה, המצב ממש קשה, ויש לי להאכיל ארבעה פיות, תוכל לתת לי מקדמה קטנה על חשבון המשכורת של השבוע הבא?"
אדון פיש מחשב. סומק עולה בלחייו, נשימתו הופכת כבדה ושרקנית ,הגלגלים במוחו מסתובבים במהירות .
הוא יכול עכשיו להשיג את העובדת במחיר טוב, להפוך את הגברת הזו, שבעבר קצת התחצפה והתחכמה איתו, לבעלת חוב שלו. הוא מכניס יד לכיס ונותן לה סכום קטן.

היא מתחילה את הדרך חזרה בהרגשת הקלה. הרגלים מקפצות , והדרך נראית יותר קצרה. יהיה לנו מה לאכול גם בשבוע הבא. אפילו הקור פחות חותך , הרחוב נראה לה ידידותי יותר. המוצגים בחלונות הראוה יותר קורצים. היא לא מתפתה, הכסף הזה שבכיס שלה, זה אוכל לשבוע הבא.

בבית מחכה אימא שלה עם צלחת מרק חם, והתינוקת מנמנמת על כתפה. הכסף מחליף ידיים, וגם המבטים מצטלבים. יופי, אומר המבט של אימא שלה, הצלחת. נוכל לישון יותר בשקט כמה ימים.

העבודה אצל מר פיש מספקת בסיס להכנסה המשפחתית. אבל עדיין אינה מספקת צרכים רבים. "אימא, מה דעתך שאני יעבוד על הכובעים בערבים, ואחפש עוד מקום עבודה לבוקר? את תוכלי לטפל בילדה לאורך כל היום? "
"זה רעיון טוב. אבל תנסי למצוא משהו יותר קל, את עוד לא התאוששת מהלידה. אולי עבודה משרדית? שלא תחזרי כל כך עייפה הביתה?"

בלי להרגיש אימא שלה חוזרת לדבר באידיש, השפה שבה התנהלו השיחות בבית עד שעלו ארצה.
"אימא, מה קורה לך, את שוכחת שאנחנו חדשים פה?" גם היא חוזרת לדבר באידיש. "שכחת שפה צריך פרוטקציה ? אנחנו לא מכירים אף אחד שייתן לי עבודה משרדית. אין לי אפילו פנקס אדום של ההסתדרות. חוץ מזה, אני לא יודעת לכתוב אף מילה בעברית, ולא בטוח שיש מישהו שמחפש לעבודה משרדית מישהי שכותבת אידיש או רומנית". התינוקת חשה את השינוי בטון הדברים ומתחילה להתפתל ולהשמיע קולות.
אל המטבח נכנסת סופי. אחותה הצעירה והיפה. זו שכל המשפחה בונה עליה שתתחתן עם מיליונר ו"תסדר" את כולם.
בינתיים, היא עובדת כמתלמדת בחנות אופנה, ועסוקה מאד בתפירת בגדים לעצמה משאריות בדים וגזרות של ה"בורדה".
סופי מתכבדת בצלחת מרק, ומתחילה לדבר במהירות ובלהט.לספר עם מי נפגשה ומה אמרה זאת ומה השיבה השנייה, ומה היא חושבת עליה, דיבורים ולהג ללא סוף.
בתוך שטף הדברים הבלתי נפסק, היא שמה לב למשפט מעניין,
" מינה סיפרה לי שאחיה, שעובד בדואר, שמע שהם מקימים מרכזיה החדשה ברחוב מקווה-ישראל. הם יקימו שם קוים בשביל חמשת אלפים טלפונים .איזה שיגעון, מי צריך כל כך הרבה טלפונים בתל-אביב? מי ידבר בהם?"
"סופי, סופי, היא קוטעת את אחותה."למי אני צריכה לפנות בשביל עבודה במרכזיה?"
"את? למה לך לעבוד במרכזיה? שמעתי שהיית אצל פיש, לא קיבלת עבודה אצלו?
"נכון, אבל אני מחפשת משהוא אחר. קבוע, מסודר, מה שבטח אין אצל פיש".
"אבל מה את יודעת לעשות במרכזיה?"
"אני לא ממש יודעת, אבל כדאי לנסות נכון?"
"טוב, אני אדבר עם מינה, שתשאל את אחיה איך אפשר להתקבל. אבל כדאי שלא תשלי את עצמך, לא מתקבלים כל כך בקלות, ובטח תצטרכי לעבור בחינות".

בביקור הבא סופי מבשרת:
"דברתי עם מינה, ואחיה אמר שיש ברחוב מקווה-ישראל משרד של הדואר, צריך לגשת לשם עם תעודת עולה של הסוכנות, יש להם בחינה, ומי שעובר-מתקבל לעבודה. הם צריכים כמעט מאה בחורות."

היא שוב ברחוב, בשעת בוקר מוקדמת בדרך למשרדי הדואר. היא תפנה לאדם שמסנן את הפונים לקבלת עבודה. התפקיד הוא טלפנית בשרות המודיעין של הדואר.היא כבר בררה מהו השכר ומהם תנאי העבודה. השכר מתאים לה ויחד עם העבודה בכובעים תוכל לפרנס את המשפחה הקטנה שלה. ההורים שלה והילדה שלה.

היא חושבת על כך שבימים האחרונים היא נושמת יותר בקלות. משהו השתחרר בחזה שלה, והאוויר חודר ביתר קלות לגופה. היא נזכרת בשבועות האחרונים לפני אשפוזו של בעלה. התפרצויות הזעם, הקללות, שבירת חפצים והתזת קצף מהפה ברגעי התפרצות. טוב שהוא יצא מן הבית. כבר מזמן לא היה יותר הבעל שלו נישאה. על זה צריך יהיה לחשוב .להחליט מה לעשות ולאן מתקדמים.
אבל לא עכשיו. לא עכשיו. עכשיו היא צריכה לנקות את הראש, ללבוש את החיוך הכי יפה שלה, שכבר מזמן לא השתמשה בו, ולשלוף את הנחישות הכי חזקה שלה,
היא צריכה לקבל את העבודה הזאת !




הנה הבניין, מבנה בן ארבע קומות, חדר מדרגות אפלולי, ומסדרון ארוך עם חדרים משני הצדדים. בדרך אל הממונה היא רואה חדר גדול ובו בחורות עם קשתות מוזרות על שערן מדברות לתוך פיה המותקנת מול הפה. זה הטלפון? נראה.

הממונה בוחן אותה כשהיא מסירה את המעיל, ונשארת בשמלה יפה שלוותה מאחותה סופי, ובנעלים שהיא צחצחה יפה יפה הבוקר.
הממונה מושיט לה דף ומבקש שתרשום את פרטיה האישיים. כשהיא מחזירה לו את הדף, הוא מסביר לה את תנאי העבודה – המשמרות, המשמעת והחובה לקבל אישור לכל חריגה - ממנו.
אחרי שהוא מוודא שהכול מקובל עליה. הוא מחתים אותה על טפסים רשמיים שונים, ואז מגיש לה דף נייר, מחייך ואומר:
"ואחרון חביב, תכתבי כאן בקיצור את תולדות חייך. איפה נולדת איפה למדת ומתי עלית ארצה". את יכולה לשבת ליד השולחן בצד".

היא לוקחת את הדף והעיפרון שהגיש לה, ובטנה מתהפכת. הנשימה כבדה, ואגלי זיעה מתחילים לטייל במורד הגב. שרירי הידיים והאצבעות מתכווצים בלי בקרה. איך תכתוב? מעולם לא למדה עברית באופן מסודר. את האותיות היא מכירה מהיידיש, אבל לכתוב?
אין סיכוי . אין סיכוי.אחרי שיראה את השגיאות והשפה העילגת. לא, היא לא יכולה לעשות את זה. היא צריכה לצאת מזה. לוותר? לצאת מכאן ולהרים ידיים? אבל מתי תהיה לה עוד הזדמנות כזאת?
בסערת רגשות היא קמה מן הכסא, חוטפת את הדף מן השולחן, מייצבת את הנשימה ופונה אל המראיין
"סליחה, אני מבינה שהעבודה היא לדבר, לתת לאנשים מספרי טלפון, נכון?
אני לא יודעת לכתוב, אני יודעת לדבר. אני אימא לתינוקת ומפרנסת משפחה שלמה, העבודה הזאת חשובה לי, ואין כל סיכוי שאני אזלזל בה.אני מקווה שתתחשב גם בזה לפני שתחליט אם לקבל אותי או לא".
הוא מסתכל עליה במבט ארוך וחודר.
"רק בשביל האומץ – התקבלת. אבל רק לשלושה חודשים ניסיון. אם תעברי אותם בשלום, תמשיכי".
יופי, יופי היא שרה לעצמה בלב, כשהיא הולכת הביתה לבשר לאימא שקבלה עבודה. עבודה משרדית , ובלי פרוטקציה . היא מרשה לעצמה לרכוש בדרך שני תפוזים, הקטנה תיהנה ממיץ טרי, וגם לה לא יזיק פינוק קטן.
יש לה עבודה.
יש לה זיכרון מצוין, והיא תוכל להיעזר בו בעבודה הזאת.
ואחרי שלושת חודשי הניסיון, ולאורך שנים, למרות הגידול במספר הטלפונים בעיר, היא ידעה בעל פה את כל מספרי הטלפון בספר הטלפונים של תל אביב.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
11. There are no words t Susy 4/21/2016 1:30:19 PM
10. I was really confuse Grizzly 4/20/2016 3:09:18 PM
9. How could any of thi Dragon 4/19/2016 4:33:49 PM
8. כל תינוק מביא הללי אברהם 11/14/2013 10:26:55 AM
7. כל תינוק מביא / חנה אלג'ם אילנה בר-שלום 10/20/2013 10:50:30 PM
6. רות רוזנברג 9/11/2013 5:00:03 PM
5. כל תינוק מביא רות רוזנברג 9/11/2013 4:58:00 PM
4. כל תינוק מביא ניצה לוי (סיני) 7/11/2013 11:03:04 AM
3. רגישות וחוכמה חנן גלו 5/11/2013 5:30:49 PM
2. תגובה לסיפור של חנה אלגם. אתי רובין 5/11/2013 4:03:58 PM
1. כל תינוק מביא / חנה אלג'ים ענת אליה 3/11/2013 10:23:31 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign