פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
שידפון

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%9
אהבתי
%3
מעניין
%11
לא אהבתי
%77
שם:  שידפון
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: אמנון ורנר

אלי, יגאל, אילנה, פלורה ושאול ישבו ליד השער ובהו במכוניות שחלפו ממש למול עיניהם. הכביש המהיר היורד דרומה, עבר ממש ליד פתחו של קיבוץ "חלוצים". אלא כיוון שהקיבוץ על כל חבריו, ילדיו ונספחיו מנה פחות מ- 100נפש, הוחלט שם במסדרונות הגבוהים שאין טעם לחברו לכביש המהיר, שהרי 'הכביש הישן' שממש מקביל לו, מחברו למחלף החדש במרחק של 'לא יותר מ- 30 ק"מ', כפי שנכתב למזכירות הקיבוץ . אלא שהכביש שנסלל אי-שם בשנות ה- 60, כבר מזמן היה הרבה פחות מכביש, והיום זאת דרך חתחתים המהווה תמרור אזהרה למהמרים עליו.
ההתחלה נראתה אחרת, כשהוקם הקיבוץ, הרחק במדבר... "זרקור אל עבר הגבול, אל מול אויבינו," ברך אז ראש הממשלה והמשיך... "כיבוש השממה זאת המשימה של המדינה...זה לא חלום, אבל תוך 10 שנים יגיעו אליכם המים מהכנרת... אתם עוד תהיו סיפור הצלחה." כך הוא סיים את נאומו בניסיון לחרוז חרוז, אך למרות זאת עורר תקוות רבות. הרצפלד, מיד אחריו פתח ב"שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה..." ושירה אדירה משותפת למתיישבים ולאורחים שטפה את המקום וצליליה אבדו אט-אט בישימון, מבלי להשאיר ולו הד קטן... אקוסטיקה מופלאה של השממה. להקת המחול של בנות המתיישבים הצעירים חגה בקלילות את "שאבתם מים בששון" ומקהלת התנועה הקיבוצית סיימה את הטכס ב"ימין ושמאל רק חול וחול..." כולם מלבד המדבר שדרו אופטימיות.
אלא שהאדמה הזיבורית וזרזיפי המים שהגיעו במשורה לא אפשרו לממש את החלום. צעירים שהגיעו בכל שנה, לא הכו שורש באדמת הלס השחונה, המעלה אבק מסמם על כל צעד. כך מרבית אוכלוסיית הקיבוץ הנוכחית הייתה מגרעין המייסדים, שכעת כמה מהם ציפו לאורחים.
"שכחו אותנו, אף מיניסטר.... לא ביקר מאז," פלט שאול בקול שבור, והציץ בחבריו שהיו ישובים על הספה הבלה אל מול השער הנעול, כולם דהויים קמעה וצופים אל עבר הכביש המהיר שלא מעט רכבים היו חולפים בו במהירות שלא אפשרה להם להבחין בקיבוץ שאמנם ישב על אם הדרך, אך היה כה דהוי ועמום, עד שבמקרה הטוב היה בבחינת 'פטה-מורגנה'. "מלבד המנהיג, גם אף חבר כנסת לא ביקר פה בשנים האחרונות," המשיכה פלורה את הלהג המונוטוני שלא חידש דבר והתכוונה למיוחס שהגיע, לא במקרה, ערב הבחירות האחרונות. אלי החל לזמזם משהו לא ברור, כך שאיש לא הצטרף אליו. יגאל קם והזיז את סככת הצל בעקבות השמש שנטתה כבר למערב, אך עדיין יקדה והעלתה אדוות אדים ניחוחה מהרפת הצנועה שבטעות נבנתה בכיוון הפוך למשטר הרוחות הדרומיים. פלורה נהמה בפחות מחצי קול – "שידפון.... שידפון..." ונדמה.מלאחר שהתברר שהכול כבר נאמר, שקעה החבורה בהתבוננות סתמית בשער עם מעט תקווה לאורחים אשר בינתיים התבוששו מלהגיע. למדבר, חוקים משלו. ביום צהוב וחם מאוד, עם שקיעת החמה, מופיעים לזמן קצוב גוונים של אדום, ואז החום יורד אט-אט ומיד לאחר מכן - יורדת החשכה, הכול נעשה שחור וקר. קר צורב, החורש תלמים זעירים בגוף המצטמק והולך כדרכו של כל חי. הפנסים לאורך הגדר מפיקים רק אור דלוח אשר נמוג בעלטה ונותרת רק הילה חיוורת, כיאה לפנסי מדבר קדושים. המדבר והשמים המתחברים בשחור נעשים אטומים ומעיקים. אומרים שבני אדם הם תבנית מולדתם. חברי 'חלוצים' הפכו לתבנית המדבר... צהובים וצרובים ביום, ושחורים וצוננים עם לילה, והצינה, כידוע, סוגרת וממדרת כל חי. אורות הרכבים הקורעים את הלילה, נראים רחוקים, כזוהרם של כוכבים נופלים אי-שם בחלל. הבדידות הנעצמת עם רדת הלילה, הופכת את הישוב ליתום... עזוב, מושלך לצידי הדרך.
קיבוץ 'חלוצים', שבע כישלונות חקלאים, קיבל לפני שנתיים את 'ההזדמנות האחרונה' לקיומו. בשיחת קיבוץ סוערת, הוחלט ברוב קטן לקבל את הצעת 'הסוכנות היהודית', זאת שהייתה אחראית להקמת הקיבוץ לפני 60 שנה, לשנות את ייעודו ולהוות 'מוזיאון חי'... "סמל לעוצמה ולנחישות של העם היהודי בבואו לגאול אדמת מולדת..." כך בדיוק טען בלהט, בירבירמן, נציג הסוכנות באותה שיחה ואף פרש בפני החברים תוכנית שאי אפשר היה לסרב לה. התוכנית הבטיחה מימון השקעות בריבית נמוכה ותקציב מינימום להחזקת הישוב, "עד שההכנסות מתיירות בין-לאומית יכסו את ההוצאות," סיכם הנציג והחברים שהיו כבר מעבר לייאוש השלימו עם הגזרה בתקווה שהתיירים יגיעו בהמוניהם לצפות ולהתעניין במוצג הייחודי לישראל, שני רק לכותל המערבי. רק אילנה התנגדה ואמרה בשיחה, בשפתה העשירה, "'חלוצים' היא עגונה אין חפץ בה ומוטב שינתן לנו גט כהלכתו."
וכך, חורשת עצים ניטעה מיד. הברושים כבר הגיעו לגובה הבתים ורק עצי האורן לא נשמעו להחלטות הסוכנות ואף לא לפקידי קרן הקיימת שתרמה בנדיבות את כל השתילים. בטקס נוסף, פחות מרשים, שר התיירות הצהיר חגיגית, "הפריפריה , שנית לא תיפול". כך גם מנכ"ל אגודת "מדבירי השממה", שהבטיח פרסום עולמי של הפרויקט בכול ערוצי התקשורת, והכריז בפאתוס, " עוד תעשו כאן אקזיט רווחי." אורחים נוספים חשובים ביותר הגיעו מהמטרופולין והיוו דקורציה מפוארת לאירוע. זמר השנה סלסל בלהט את "שיירת הגמלים", קוסם השנה העלים את החזיה של אילנה ומקהלת התנועה שוב הופיעה, הפעם ב"התקווה".
בינתיים הפיהוק שהיה בבחינת מחלה מדבקת, עשה שמות בחבורה, מתגרדים, לוגמים תה שבבוקר היה קר, תוהים ותמהים מול העתיד הלוטה בערפילי השממה, שלא להסתכן בהתקף לב, ולומר מול החזון הנגוז. אפילו קופסת ה'שש-בש' המונחת על השולחן הקרוב, שידרה עגמומיות והפיונים המיובשים בחום המדבר נראו לא פחות עזובים ומוזנחים. שאול ניסה להכניס רוח חיים וביקש מפלורה... "אולי תנערי קצת את האבק על בגדיך, זה נראה נורא," "מה יש לך מהבגדים, אלו בגדי עבודה וכך הם נראים." "אבל אנחנו כעת על תקן של מוזיאון ומוטב שנראה טוב." "מה קרה לך? בקשתם אוטנטיות - קבלתם." "צ'ה, צ'ה... " צקצק שאול בלשונו, שום דבר כאן לא אוטנטי... הבגדים הם בסך הכול – תחפושת." "איזה תחפושת? זאת אני פלורה ואלו בגדי העבודה שלי... לגמרי אמיתיים." "סליחה, לא ריאליסטי?" מלמלה אילנה שניעורה מהשקיעה בה הייתה מצויה בשעה האחרונה. "אני כבר לא מבינה דבר, האם לא נבחרנו לשמר את הקיבוץ של פעם? במובן הפשוט של שימור, כמו שמשמרים כל דבר שהיה פעם טוב, כמו למשל ... המשוריינים ב'באב אל ואד'... או..."
"יש אורחים," זעק יגאל והצביע על עננת אבק שנראתה באופק ורץ לצלצל בפעמון שהיה אות וסימן לתפעול המערכת המוזיאונית הרדומה.
שאול לחץ על המתג ומהרמקולים המפוזרים בחצר הקיבוץ נשמעו קולות געית פרות וקרקורי תרנגולות. אפילו ציוצי ציפורים שכנראה הוקלטו בהרי מואב הניבטים הרחק במזרח, נשמעו היטב. אילנה אצה לבית הילדים הזערורי, הקימה את הילדים ואת רחל המטפלת משנת ה'לפנות ערב' שנמשכה כאן כמה שעות... "יאללה לעבודה," קראה וכבר אצה לעבר חדר האוכל... אלא שרחל עצרה בעדה וסיפרה לה שסאלים כבר חזר לביתו על גבי החמור שנקנה מכספי הלוואת הסוכנות, "לא משלנו," אמרה אז נציגת המחלקה לחינוך של התנועה. "שיהיה," סיכמה אחרי שהתברר שמדובר בבדואי יפה תואר, שזוף, גבוה וללא ספק הצבר האולטימטיבי שהיה אמור לייצג את החלום הציוני במיטב הצילומים שרבבות התיירים, האמורים להגיע, היו לוקחים איתם חזרה לביתם ברחבי תבל. אלא שאילנה קצרה רוחה, לא השיבה והמשיכה בריצתה, הקפה היה צריך להיות מוכן ממש ברגע נחיתת האורחים ולא בכול יום מגיעים אורחים מה'צ'נטרום של הפיילה', כפי שנקראה בפי כל הבועה הצפונית.
פלורה מיהרה לרפת, התיישבה על השרפרף שהיה מוכן מתחת לחדווה הפרה וחיכתה לאורחים כשהיא כבר מנגבת את העטינים ושולחת מבטים מהירים אל אחותה, הפרה חורחובה שעמדה להמליט בכול רגע. "בטח ייקחו לנו את העגל," הרהרה פלורה בקול.
חיפושית שהייתה כנראה אדומה, הגיעה עטופה בענן צהבהב, פלטה זוג עם שני ילדים, יחד עם גל קור תוצר הפעילות המסורה של המזגן שבוודאי הופעל שם בצ'נטר, עוד לפני הנסיעה. "פה זה מוזיאון 'חלוצים'?" שאלה האישה הלבושה בקפידה שאף לא הסירה את המקטורן שהיה רכוס כפי שמקטורן מבית טוב צריך להיות רכוס. "וודאי, וודאי," ענה שאול, נושם בקושי לאחר שהספיק לפתוח את הממטרות של הדשא המלאכותי הירוק–עד, כדי להוריד את שכבת האבק שלא אפשרה לדשא הירוק לצבוע את הקיבוץ בצבע קצת יותר אופטימי. "אז מדוע אין שלט? מזל שיש גי.פי.אס." התלונן מיד הגבר אשר בניגוד לאישה היה מכונס באוברול של מטפסי הרים ובראשו מצנפת טרולית. "גנבו את השלט יחד עם הטרנספורמטור וחוטי החשמל מכאן ועד הסוף, או נכון יותר משם ועד הסוף," ענה שאול, בביטחון של מורה דרך, והוביל אותם לעבר הקופה הרושמת, מתנת 'העמותה לעזרת נצרכים'. "המחירון מול העיניים שלך," הצהיר חגיגית שאול באנגלית האוקספורדית שלו ופתח את הקופה שעטיפת הניילון שלה עדיין הייתה כחדשה. הגבר ענה בעברית, "תראה אני שוטר," תוך כדי שהוא מוציא תעודת שוטר,"שוטרים כידוע לא משלמים... לגבי אשתי, היא מורה ומקבלת 50% הנחה, והיא גם חברת מועדון "הצדיקים", זה עוד 30% ואני משלם בכרטיס אשראי של בנק 'אוצר לטייקון' וזה... כתוב כאן במחירון 25% הנחה וחוץ מזה אני גם..." "מספיק, רק 3 הנחות וגם כך אני עוד צריך לשלם לך... ומה עם הילדים?" "ילד משלם רק מגיל 10 נכון? אז יש לנו מזל גדול, רק בשבוע הבא יש לו יום הולדת, והקטנה... רצינו להשאיר אותה באוטו, אבל בחום הזה... אתה יודע מה קורה..." שאול סגר את הקופה במכת קרטה סמלית, "נתחיל ברפת, מיד אחרי הקפה?" שאל והודיע כאשר אילנה הגישה קפה חם כמו המדבר... "החלב הוא משלנו," הצהירה אילנה כשהיא מיד מסמיקה לאחר המבט החטוף של האורח לעבר חזה הבולט. "אחרי," הכריז שאול, בדיוק כשהטלפון בכיסו צלצל תוך פגיעה גסה בשקט הפסטורלי. גדעונה הייתה על הקו "אל תלכו ללול... קובה הביא רק כעת את הביצים מתנובה, אך הן כולן מוחתמות," בעוד הם כבר צועדים ברפת, נמשך הפלירט הטלפוני. "ואת זה את מודיעה רק כעת?" "מה לעשות החלטנו בשבוע שעבר שקובה יעשה את הקניות עם הגמל, אתה בעצמך אמרת שזאת יכולה להיות פרסומת טובה וכולם שם ידברו עלינו..." "נו לפחות מדברים עלינו?" "אל תשאל, מהרגע שהגמל נשך את הבת של ראש העיר, לא מפסיקים לדבר עלינו." "ולא נשארו בלול ביצים שפיזרנו בחודש הקודם?" "אף לא ביצה אחת, את כולן אכלנו, גם אלו שכבר ממש הסריחו, יאללה מספיק, אני רצה לחדר החולים, יש בעיות..." שאול הוציא את פנקסו ממכנסיו, עיין קצרות והמשיך, "כן חשוב מאוד היום שלומית חולה תורנית." "זהו שיש בעיה, שלומית מכוסה לגמרי בשלפוחיות..." "מצוין," קרא שאול בקול והבהיל מעט את האורחים שעמדו משתהים ליד פלורה שחלבה את חדווה בתנועות קצובות, מקצועיות שלא לומר מהוקצעות כראוי, "מי הפעם סידר לה את השלפוחיות?" "היא בעצמה... ד"ר משיח שבדק אותה וירטואלית בעזרת הטלפון החכם, טוען שהמצב ממש חמור וזה כנראה מדבק ויש לשמור על איזולציה מוחלטת..." הגבר ורעייתו שעדיין היו עומדים המומים ליד פלורה וחדווה, לפתע התאוששו ופנו לעבר בנם שהתרחק, "בן, בוא מהר, בוא ותראה מאיפה החלב שלנו יוצא!!" אלא שהבן שממש בעוד שבוע יחגוג את יום הולדתו העשירי, היה ממש נטוע במקומו, החזיר, "אבא, בו לראות... עגל חדש נולד... כולו מכוסה בקטשופ." "תרצו לקנות מנת חציר עבור האם המאושרת?" שאל שאול בזהירות, "רק 10 שקלים המנה." "לא תודה זה רק מלכלך." ענה האב בקול של 'רב שוטר' לפחות. "טוב ומכיוון שחדר החולים תפוס על באמת, נלך לכיוון ענן האבק שם מרחוק, אלי חורש שם כעת... כדאי מאוד, אדמה בתולה, חריש ראשון...כבר לא רואים דבר כזה במדינה שלנו." "שום בתולה לא תגרום לנו להיכנס לענן האבק הזה," אמרה האם כשהאב רק מניד בראשו. "טוב, הולכים לבית הילדים, בבת עינינו. קודש הקודשים..." "כן, כבר קראתי על... איך אתם קוראים לזה?... 'החינוך המשותף', כולם יוצאים דבילים," פסק השוטר והפעם בקול של 'רב סמל'. "לא בדיוק, הנה אני עצמי בן קיבוץ, לא כאן אלא שם, במרכז, בעמק..." "בכלל לא רואים עליך," התחברה האם לסימפוזיון. נכנסו לבית הילדים, ושם מהומה גדולה - שתים צועקות, שניים רבים, אחד צועק מהשירותים: "יצא לי," ורחל שקטה כמו הפרד 'טיטו' בשעה שהיה מדדה לאיטו מבית הילדים למכבסה עם שק הכביסה הבודד, עמדה ליד הכיריים וטיגנה צ'יפס, לילדים... סיכוי יחיד להרגעת הרוחות. "ילדים," לחש שאול אל אורחיו, בחיוך מר. "גם אני רוצה צ'יפס," צרח הילד האורח, הכמעט בן עשר, שתי אוקטאבות מעל היללה הכללית. "לא כדאי לחכות, בחדר האוכל מחכה לכם ארוחה קיבוצית טיפוסית... 20 ₪ המנה, מנת ילדים... 30 ₪, אתם יודעים, ילדים..." מיהר שאול לעניין את המשפחה, הפעם בחיוך רחב ככל יכולתו.
"לא תודה, אולי בפעם הבאה," ענה הגבר ורעייתו מחרה אחריו, "רוצים להגיע העירה לפני החשכה, יש לנו הזמנה למלון 'הכול כלול', חבל להפסיד משהו." הזוג נפנה לחפש את הקטנה שכבר נכנסה למשק הילדים וחנקה בחום את הארנבת היחידה שהייתה שם. לקטו אותה מתוך הכלוב ויצאו לדרך לא לפני שצפצפו חזק בצפצפה, אולי לאות תודה... ואולי כדי שיפתחו את השער.
פלורה גמרה לחלוב את חדווה, חורחובה סיימה ללקק את פרי בטנה, אלי סיים את התלם, קובה קשר את הגמל באורווה המיותמת מהחמור שהחזיר את סאלים, טיטו הפרד שבערב עמד לקבל תקן של סוס, סיים ללעוס איזו חולצה שנשכחה שם, גדעונה נמלטה מחדר החולים, אילנה סיימה את הכנת 'סידור העבודה' כחלק מתפעול המוזיאון, רחל יצאה עם חמשת הזאטוטים לטיול לילה, אחרת לא היה סיכוי שיירדמו... ואפילו 'הבטלן של הקיבוץ' יצא מחדרו... כל אלה ועוד כמה אחרים שאבדו אי-שם, אי-פעם בארגון הפרויקט, התמרחו כעת ברחבה שליד חדר האוכל, "משיח אפילו לא מצלצל," אמר קובה. אילנה שהתאוששה מעמל היום, פתחה בדיון מחודש, למרות שכבר לא היו דברים שלא נאמרו בחודשים האחרונים, "חשבתי שוב על מעשינו כאן, אני חושבת שנתנו לנו את הקיבוץ למשמרת... כמו תאי גזע, למקרה ששוב נדרש למלחמת עצמאות נוספת." "שטויות," התערבה חרותה מצעירי המקום שכבשה לה מקום של כבוד כאשר הביאה לעולם זוג תאומים, "הכול כאילו, כאילו קיבוץ, כאילו מוזיאון חי, כאילו הזדמנות... אי אפשר להקים מוזיאון רק מרפרודוקציות... ללא אורגינלים - אין משמעות למוזיאון." "מה אנחנו לא אורגינלים??" שאלה-פסקה פלורה בהחלטיות והוסיפה, "אנחנו קיבוצניקים, עם תעודות... אפילו יותר מסתם קיבוצניקים... אנחנו יכולים לעזוב רק בתום ההסכם!!" יגאל שלא היה מוכן לוותר לחרותה חזר אליה, "רק שנתיים וכבר יודעת הכול?... אבל אני אומר לך ולאחרים מה שאני אומר כבר כמה שנים. הכול - טעות בחלום. תראו מה קרה לקיבוץ "חזונה", אמנם בצפון, אך הקבוץ ידע לחלום באופן מציאותי, והיום הוא משגשג ופורח... שני מועדוני לילה, אולם לריקודי עכוז, מועדון קלפים, ביליארד, בר-בירה, שני בתי כנסת, אחד ספרדי ו..." "אולי לא תתלהב," פרצה פלורה, "אתה הרי יודע שיש שם גם מופעי סטריפטיז?" "אז מה," נענה מיד יגאל לאתגר, "סטריפטיז, זה כבר לא חלול הקודש." "באמת?... היית מוכן שפזית, שלך, תרקוד שם?" שלפה פלורה בזריזות. "חברים יקרים," הפתיע אלי שבדרך כלל משמש רק קהל הצופים, "קראתי בעיתון של השבוע שעבר ששר הפנים, אמר באיזו ועידה, שנוכח ההתפתחויות בעולם הערבי חייבים לפתח את הפריפריה..." "הפריפריה בתחת שלו," צרח יגאל, "אז הוא אמר... ואני אומר שאין סיכוי לצאת מהנידחות הזאת... ואם רוצים לחזור להיות על המפה... צריך לצאת לכביש ולשרוף צמיגים!! רגינה שומרת הלילה שהגיעה על גבי טיטו כדי לסגור את השער, השקיפה על הניצים ממרום מושבה, "על מה הרעש הפעם? שוב בוכים?... ואני אומרת לכם שהיותנו מבודדים ונטושים, רחוקים מדרך המלך, זה רק לטובה... אנו ממלאים את תפקידנו כראוי... אז למה זה עלוב? תאמינו לי ב'צנטרום של הפילה' יש יותר מוזנחים מאשר כאן ... וגם שם יש שיממון, אולי אפילו גדול יותר... תגידו תודה שאי אפשר לקלוט כאן את שידורי הטלוויזיה, הייתם רואים מזה להיות בפוקוס... מצידי שאיש לא יספור אותי. אמרה, סגרה את השער על מנעול ובריח והמשיכה בדרכה. החבורה השתתקה. יגאל קרה בקול, "פיפי ולישון," ואט-אט קמו האנשים ובשקט מופתי התפזרו לביתם. "להתראות, מחר באותה שעה ." לחשה אילנה.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
5. You saved me a lot o Bryson 4/21/2016 1:29:11 PM
4. I am totally wowed a Snowy 4/20/2016 3:07:22 PM
3. Your posting really Klondike 4/19/2016 4:14:11 PM
2. You've got it in one Birdie 4/19/2016 12:55:17 PM
1. שידפון אמנון ורנר אילנה בר-שלום 10/20/2013 10:58:34 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign