פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
מטאטא

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%8
מעניין
%0
לא אהבתי
%92
שם:  מטאטא
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: חיה ארדי

יום יפה היום, נראה לי שלא יהיה כל-כך חם כמו אתמול – אתמול היה שרב שיכול למוטט פילים. מה פתאום פילים לי בראש? אפריקה, אתיופיה, גונדאר אני. אני כבר לא באפריקה. כאשר הגענו לכאן, אל ציון וירושלים, נדהמנו מקהל בהירי העור שסביבנו, המונים , מלאה הארץ בם. הצטופפנו, דבקנו זה לזה – דבוקה אילמת, שונה, חשופה לעיניים בוהות של אנשי הארץ. מאז כבר התרגלנו אליהם והם התרגלו לנוכחותנו ברחובות עירם, קהילות מסתגרות בשכונות שבשולי העיר. שבטי ישראל מה שונים הם, נאמר לנו שאנו כנראה בני שבט דן האובד שגלה מהארץ והלך בעקבותיה של מלכת שבא אל ממלכתה. יפה הייתה המלכה ויפה הבת שלי פיטה.
שני פחים על עגלת היד, הכלים במקומם ואפשר להתחיל את העבודה. אני לעצמי בשעות אלו ואין בוס בשטח. גם שם הייתי אדון לעצמי וכלֵי העבודה שלי שימשו לעבודת השדה, כאן אני עובד ברחוב. בכפרנו הנטוש מטאטא הזרדים היה חפון בידה של חדֶלה וכאן אני אוחז במגרפה ומטאטא ודוחף עגלת יד. אני לא גורף אבנים פה, אני גורף פסולת שהשאירו אדם וחיות ביתו. לבשתי בגדים מיום אתמול, מכנסיים ארוכים כהים ודהויים תולים ברפיון ממותני וחולצת טריקו מפוספסת ארוכת שרוולים. חדֶלה אישתי ביקשה שאשאיר אותם לכביסה אך מוטב שלא אחליף לעתים תכופות, גם כך הם בלויים מרוב שימוש. את בגדי הטובים אלבש בשבוע הבא, כאשר ניסע לירושלים. אומרים שתהיה הפגנה גדולה, הזדמנות לפגוש מכרים הבאים מערים אחרות ולהיות בעיר ירושלים. אישתי תבוא איתי ובודאי תלבש גם היא את שמלת החג הלבנה שבמו ידיה עיטרה את שוליה ברקמה. נצטרף להפגנה לזירוז עליתם של הנותרים מאחור ומחכים להיתרי עליה, הפגנה לבנה קייסים ושמשיות צבעוניות. אמרו שעד סוף המילניום יגיעו כל קרובי המשפחה. כבר תם המילניום ולדעתי, בקצב בו מתנהל איחוד המשפחות, לא תושלם המשימה גם בעוד עשרים שנים – דור המדבר משתרך ואובד בדרכי הביורוקרטיה.
את האפוד הכתום צוּוֵתי ללבוש כאביזר חובה נלווה לבגדי העבודה, אמרו שהאפוד יבליט את נוכחותי הדקה וימנע תאונות דריסה של רכב חולף. הרחוב הזה כולו מפרצי חניה וערוגות שיחים ירוקי עד והרכבים המעטים העוברים בו חייבים להתנהל לאטם, סכנת הדריסה נמוכה, אבל מה לעשות ויש להקפיד על חוקים כדי לקבל משכורת. הכלבים הם המטרד הגדול ביותר שלי, גלליהם בכל מקום. הנה היא הגברת הרוסִיה גדולת המידות עם צמד הכלבלבים מסולסלי הפרווה, תמיד משאירה פה "מתנות", כאילו אני שקוף, חור שחור, לא רואָה אפילו את האפוד הכתום, מתנדנדת בהליכתה מצד אל צד וידה אוחזת בעוז ברצועה המובילה את הכלבים השחורים, אותם היא כן רואה. הרבה עולים מרוסיה בסביבה הזו. אמרו לי שהשכונה נבנתה לעליה הרוסית. לעליה מאתיופיה לא בנו שכונה חדשה. יש כאן כלבה קטנה נבחנית שכל יום מסתובבת סביבי, מלכת הרחוב, היא דווקא מזהה אותי ומקבלת פני בשמחה, מביטה בי, מביטה ימינה ושמאלה, מרימה רגל ומשתינה על דופן הפח, הסתלקי כבר! את העולים מרוסיה פגשתי לראשונה במרכז הקליטה שנמצא בשוליה הרחוקים של השכונה המרוחקת הזאת. לא באנו בקהלם והם נמנעו מכל מגע איתנו – לא לשון משותפת, לא צבע ולא לבוש דומים, תרבויות שונות, אחרים, כולנו יהודים - עם של שבטים היהודים, שבטי ישראל. רוסיה אחת אמרה לי במרכז הקליטה שיהודי ניכר בעיניו, עיניים יהודיות. האומנם? העולים מרוסיה רק הניחו צרורותיהם וכבר רצו והתפזרו לחפש עבודה.זו לא דרכנו, אנחנו מתנהלים יותר בנחת, יש זמן, לא רצים.
זהו הבית בו גרה גברת אחת לא צעירה שתמיד מקדימה לומר שלום. דיירת שונה בנוף השכונתי. פעם ביקשתי ממנה כוס מים והיא נתנה לי בקבוק מים קרים מהמקרר. אני יושב לנוח על גדר הבטון של החצר שלה בצל העץ הגדול, היא מרשה לי, הכובע לראשי רחב שוליים אך השמש מכה. ברוך השם, לא שכחתי לקחת איתי היום את בקבוק המים מהבית. לפעמים אני רואה את הגברת הזקנה יושבת על כסא גן ורוקמת, לא היום. בשבוע שעבר שאלתי אותה מה היא עושה וענתה לי שהיא מנציחה בריקמה תמונות נוף לתלות על קירות ביתה. יש המציירים ויש המצלמים, אמרה, אך היא רוקמת כפי שהטבע רוקם בצבעי עונותיו ועל דפים בבית חורזת מילים לנופים שהיו. גם את השירים היא תולה על הקיר על יד התמונות, כל תמונה וחרוזי שיר לידה. פעם קראה לי שיר שכתבה ואחר כך נתנה לי העתק במעטפה. הבאתי את המעטפה לחדלה, שתקרא, המורה שלה הסבירה את המילים הקשות שלא הבנו.
פעם היה כאן פרדס
דוכיפת מנקרת, עורב מהדס;
היום קורנסים, תופי המדחס.
אספלט ובטון
נותנים את הטון.
כמיהה לירוק.
זיכרון רחוק
אל מסגרת תמונה מתכנס.
רקמתי תמונה בצבעים של פרדס.

אישה תימהונית. "ישן מפני חדש הוציאו" אמרה. היא סיפרה לי שהשכונה הזאת נבנתה על שטח שהיה נטוע וכל עציו נעקרו. מצאה כאן פינה למידותיה, מאסה בשאון העיר. שני רחובות הלאה לכוון הזריחה עדיין מתוחה גדר ירוקה תוחמת פרדסים שריח פריחתם המתוק ממלא את האוויר באביב, אין יודע עד מתי ישרדו, שכונות הנבנות לעולים החדשים נוגסות בם. לאן תעבור הגברת הזקנה כאשר גם הפרדס הקרוב יעקר ומגדלי דירות יתפסו את מקומם? ברחוב הראשי של השכונה נטעו שדרת עצי הדר לזכר ימים אחרים, מטע שהיה כאן לא מכבר, פריָם הכדורי כתום ונאה, פיתוי לידי ילדים חמדניות. אכזבה - לא אכיל הכתום כתום הזה, וכאשר הוא נושר הוא מתגלגל כדרכם של כדורים לכל עבר ואני הוא שצריך בעזרת מטאטא ויעה לערום ולמלא את הפחים בפרות שהרקיבו. אז עגלתי כבדה ואני מתעייף מהר, תר אחרי ספסלים למנוחה.
עונת פריחת האקציה עדיין לא הגיעה, אבל בחודש הבא אצטרך לטאטא ולהערים ערמות של נשורת פריחה שאינה נגמרת, כל פריחה סופה לנשור, להיאסף במטאטא ולהישלח למִחזור. היום החדש מטאטא את הישן. אני אוהב לחזות ברחוב המתחדש בצבעיו: בחודש מאי פורחים עצי הסיגלון שממול ובחודש יוני לוהבת פריחת שלושת עצי הצאלון שלפני הצומת. ביולי אשכולות הפריחה הצהובה של עצים שאינני יודע את שמם, אני רק יודע שגם הם שייכים למשפחת העצים הענֵפים האלה. יפה יפה אבל העבודה סיזיפית: נשירת הפריחה הכבדה מרפדת את הרחוב במדרס קטיפה ססגוני ומכסה אבני ריצוף אדמדמות שאני מטאטא כל יום מחדש ושיישטפו רק עם בוא הגשם.
הנה עוד ערמת גללים, שיגָדלו חתולים האנשים האלה, חתולים מוצאים פינת עפר ומכסים על מעשיהם, כלבים כאילו גאים בסימני הדרך או אולי פשוט אדישים להם כמו בעליהם. שם בגונדאר, אישתי ניקתה וטאטאה את החצר והַמבוא אל הבית, ואני עבדתי בשדה, עבודת גבר. בעונה הבוערת באה חדֶלה עם הילדים לעזור. כמה שמַח היילו לאחוז במעדר ולעזור לאבא. שכחתי, הוא כבר לא היילו, שֵם חדש נתנו לו בפנימייה בישראל, אבי. עלה לארץ שמונה שנים לפני כל המשפחה, ועשה חיל בלימודים ובצבא. לוחם בצנחנים הבן שלי ועכשיו סטודנט באוניברסיטה, קיבל מלגה, חדלה ואני כל כך שמחים וגאים. מרחק רב עבר היילו-אבי מן השדה והמעדר אל ספסל האוניברסיטה וכלי השרטוט. כשבא אלינו לראשונה אל מרכז הקליטה כמעט ולא הכרתיו, בחור גדול , ישראלי, חדלה בכתה מאושר.
שנים היינו מעוכבי עליה עד האסון שפקד את אחות אישתי: היא עלתה עם ילדיה הקטנים ללא בעלה מולה שנשאר איתנו במחנה האיסוף באתיופיה. אישה עדינה, תלותית, ללא תומך להישען עליו. מסכנה, לבדה במרכז הקליטה המרוחק, פשוט לא עמדה בהלם הסביבה הזרה ועול הילדים. מגעגועים השתגעה, הרדימה את הילדים במיטתה, תרדמה שלא קמים ממנה, לא יודע איך עשתה את זה. הצליחו להציל רק שניים, דווקא הגדולה בת השמונה מתה. ברהנה קראו לה, "אור שלי", כבה האור. או אז קיבל מולה התר עליה חפוז כדי להיות עם היתומים ואנחנו באנו איתו. קשיי הסתגלות עוברים כולנו.
כאשר היילו-אבי מקבל חופש ובא הביתה הוא לא מגיע לפה לבקר אותי במקום עבודתי, לא הוא ולא מנגסטו ופיטה, אסרתי עליהם. לפחות נשארו להם השמות שחדֶלה ואני בחרנו, אבל מנגסטו רוצֶה להחליף לשם ישראלי לפני הגיוס לצבא. אימו תומכת בו. זה לא עניין של מה בכך להחליף שם. אבא ואמא נותנים שמות לילדיהם דנים בכך ומחליטים בטרם בא הנולד, יש משמעות לשם שנותנים הורים לילדם. עכשיו מבקשים להחליף את השם שנתנו ההורים והשמות נבחרים על ידי הבן והבת בעצמם, איך אמרה האישה כאן ברחוב ההולנדי: ישן מפני חדש תוציאו. פעמיים בשבוע הולכת חדלה לחוג לימודים במתנ"ס ובאה עם רעיונות חדשים. מוצא חן בעיניה להיות אישה מודרנית. מודרנית! אולי יום אחד רכב מודרני יופיע וברעש מנוע יקטע את שלוות המקום ויטאטא מהרחובות את הלכלוך ואותי עם עגלת הכלים.
כשאסרתי על חדלה ללכת למתנ"ס באה אלינו המורה שלה ותקעה בי מבט מעיניים אפורות של אישה מודרנית. עוד בטרם פתחה את פיה ידעתי מה היא עומדת לומר. קרוא וכתוב היא מלמדת את תלמידותיה, כולן אימהות לילדים. יש להודות שהיא עושה את עבודתה במסירות ובאהבה לנשותינו המטופלות בילדים ומגיעות לשיעור עייפות ממטלות הבית. אישה לבנת עור המורה, בתלתליה הכהים שזורים חוטי שיבה והחיוך לא סר מפניה כאשר היא מקדמת את הבאות למתנ"ס השכונתי. באה מרחוב בו לכל משפחה בית וחצר מטופחת משלה, מרחק שלושה רחובות בלבד משכונת המגורים שלנו ורחוקה שנות אור מבתי הדירות שעייפו מתחלופת דיירים. מעניין אם גם על יד ביתה של המורה משאירים כלבים גלליהם למנקה הרחוב.
כמה שמחה חדלה כאשר הצליחה לקרוא לפיטה בספר התמונות שהביאה הקטנה מספרית בית הספר. זמן ומקום מטאטאים מסורות, אבל זיכרונות לא מושלכים עם היעה אל הפח. חדלה קוראת מספר התמונות ומספרת זיכרונות. פיטה הקטנה לא רוצה לדבר אמהרית, רק עברית, כך מדברת אליה המורה, כך כתוב בספר אך אמא מספרת זיכרונות בשפה ישָנה של הכפר, לפיטה כמעט ואין זיכרונות באמהרית, היא מבינה ולא רוצה לדבר.
זהו, צריך לקום ולהמשיך בעבודה, אגמור כאן ואמשיך לרחוב הבא.
הנהו על אופניו הילד השמן במגרש השעשועים, איך האופנים הקטנים האלה לא קורסים תחתיו? המטפלת שלו מאביסה אותו כל הזמן עוד ועוד במבה, חטיפים, פירות, מלוח, חמוץ ומתוק, בולע הכול, רק תנו לו, אוכל וזורק ניירות ושקיות ועטיפות ושאריות לאורך הדרך, דרך קליפות הממתקים, לא רואים את פחי האשפה שעל יד ספסלי הגן? יבוא האיש עם המטאטא וינקה. לֵך אל החָתולים ילד, עם המטפלת שלך, אולי תלמדו ותחכימו. עכשיו אני ניגש אל המגרש עם עגלתי חמוש במגרפה ומטאטא, אחליף שקיות אשפה מלאות בשקיות ריקות. מחר ומחרתיים חוזר חלילה.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. There is a critical Bobbo 4/21/2016 1:37:59 PM
3. Free info like this Janisa 4/20/2016 3:17:37 PM
2. This is a most usefu Olivia 4/19/2016 8:40:15 PM
1. חיה ארצי / מטאמא אילנה בר-שלום 12/28/2013 4:38:51 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign