פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
זר

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%18
אהבתי
%9
מעניין
%0
לא אהבתי
%73
שם:  זר
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: יוסי ריבלין

(מבוסס על מקרה אמיתי)

"ייתן או לא ייתן. ייתן או לא ייתן". רק זה מה שעבר לאיזי בראש בבוקר יום א' בעת שמירק את המכוניות. יום ראשון הוא היום הכי לחוץ במנהרת השטיפה. כולם רוצים להתחיל את השבוע עם אוטו "מלוקק-ממורק" כמו שהוא למד להגיד מציון הבוס, במבטא שלרגע אפילו נשמע ישראלי. ה'ג'ילדה' עבדה חזק. ציון, אמר לו שאם תהיה תפוקה טובה אולי-אולי יסכים לשחרר אותו מהעבודה בשעה שלוש במקום בשעה שש, כפי שביקש. פעם ראשונה בשנתיים שביקש כזו בקשה. איזי יודע היטב מה זה תפוקה טובה. בהתחלה לא כל כך ידע. חשב ציון מתכוון לדפוקה, וציון צחק, צחוק צרוד כזה, מכוער, ואמר לו "תפוקה, תפוקה, יא דפוק, לא דפוקה, דיר באלקום אם תהיה דפוקה. תפוקה זה הרבה מכוניות, בטיפול מלא-מלא ומהר, בלי לדבר ובלי לחלום", איזי גם כבר למד שאין יותר מדיי מה לסמוך על המילה של ציון. מבטיח ושוכח. הפועלים הרי הם בלתי נראים. כבר כמה ימים שבטנו של איזי הומה מהתרגשות והתכוננות ליום הזה, והנה הגיע היום. הוא חש כעומד להתפוצץ.

איזי קרע את התחת וקרע את הג'ילדה והבריק את המכוניות, צחצח וליקק ומירק ונתן תפוקה כפולה מהרגיל, רק שציון יתרצה וייתן לו ללכת שלוש שעות מוקדם יותר. זה כל מה שהוא רוצה. את הג'ילדה פרס על פח הרכב כאילו הייתה עור של מטופל במכון עיסוי ומשך לאט לאט ואז משיכה סיבובית. הלקוח אוהב את זה שככה מפנקים לו את הרכב. "רק שייתן לצאת מוקדם. רק שייתן לצאת מוקדם".

בצהריים כבר קיבל איתות שלילי. "מישהו הציע לך שקל יותר במשכורת?", שאל ציון בפה עקום, כאשר איזי נכנס למשרדון המאובק שלו בשתיים-עשרה בצהריים להזכיר שהוא מבקש לצאת היום מוקדם מהעבודה. איזי עמד כפוף, הביט במבט מבקש. מתחנן. עצוב למחשבה שייענה בשלילה. הוא נענע נענועים קטנים בראשו ימינה ושמאלה ובקושי יצאו לו מילים מהפה, "רוצה לרוץ, רק רוצה לרוץ זה הכול יש תחרות ריצה היום בערב ואני רוצה לרוץ בה". עשה עם האצבעות תנועות של ריצה. ציון הדליק סיגריה ונשף עליו את העשן בבעלות גמורה, "יאללה יאללה, יש לך עוד כוח לרוץ? סימן שאתה לא עובד פה מספיק חזק". ומה? איזי יתחיל לספר לו שבכפר שלו היה רץ עשרה ק"מ בעשרים ושמונה דקות על השעון? והמורה שלו בבית ספר אמר לו תמיד שיש לו עתיד גדול ברגליים? אם רק ימשיך לרוץ הוא יהיה לממשיכו של טדסה. כאילו ציון ידע מי זה בכלל טדסה. איזי בלע את העשן ושתק. ציון כאילו דיבר אל עצמו: ""לרוץ, הוא רוצה לי. יום ראשון בשבוע, שיא הלחץ, וזה רוצה לרוץ לי. יאללה, תחזור לג'ילדה!" פקד עליו בכעס כבוש. ואיזי השפיל את הראש. וחזר לעבוד.

ציון צודק. אחרי יום עבודה במנהרת שטיפת במכוניות, כשאיזי חוזר לדירה שליד התחנה המרכזית, שם הוא גר בדירה קטנה ועלובה עם עוד שנים עשר עובדים זרים, הוא באמת גמור. לא נותר בו שום כוח לצאת לרוץ בסמטאות השכונה, אפילו שזו האהבה הכי גדולה שלו. פעם, היה בטוח שזה יהיה העתיד שלו, החיים שלו. היום, הוא כבר לא יודע מה העתיד. היום, העתיד זה לחיות. כשהוא מגיע לדירה, כבר חושך. כבר אין לו מספיק אור לקרא. את הספר שנתנה לו אמא. הוא אוכל ארוחת ערב. בדרך כלל, חביתה עם עגבניות מטוגנות עם שתי פרוסות לחם שחור, אחיד. אחר כך, הוא נשכב על המזרן בפינה המוקצת לו, תצלומו של טדסה שהדביק על הקיר מעל מיטתו מביט עליו ממעל. נזכר בבית אמא, נזכר בכפר, במולדת. נזכר איך היה מצמיד את הספרים והמחברות תחת בית השחי ורץ לבית הספר, מרחק של כמה קילומטר. הכפר שבו נולד וחי נמצא בלבו של איזור הררי, ותמיד על זוג רגליו, בריצה, היה מגיע ראשון ללימודים. אהב ללמוד. אהב לרוץ. לחשוב שחייו יהיו כמו החיים של זֶר טֶדֶסָה. הגיבור שלו. המלאך השומר. ככה חשב לפני שהשינה המתוקה הייתה מחבקת אותו אליה והוא נרדם אל תוך הלילה הקצר. בחלומותיו לפחות הוא רץ. לפחות זה. בחמש כבר יקום כדי להיות בזמן במנהרה של ציון.

איזי אינו השם האמיתי שלו. הרי לכל העובדים הזרים במנהרה מוצמדים שמות בדויים. נוחים, תמימים למשמע. "אתה תהיה איזי , קבע ציון ביום שהוא הגיע למנהרה. וצחק צחק כאילו זה סוג של בדיחה והסביר שזה טוב להרחקת משטרת ההגירה מהמנהרה. השם האמיתי שלו, זה שנתנה לו אמא שלו באריתריאה לפני עשרים ואחת שנה, הוא איזיאס. כשסיים איזיאס את התיכון רצו לקחת אותו למלחמה. לא עניין אותם שהוא תלמיד מצטיין, שהוא אצן מצטיין. לא עניין את השילטונות שאם ילך לצבא אמא שלו תמות ברעב. אז הוא ברח. אמרו לו שישראל זה טוב, ישראל זה רחמים. יש שם עבודה ויש כסף ויש אנשים נחמדים שאוהבים פליטים. הוא זוכר את הלילה שבו נפרד מאימו. היא מסרה לו תיק בד שתפרה, שמה בפנים קצת אוכל וקצת כסף וספר אחד מתנה שיוכל לקרא אם יהיה לו זמן, סיפור חייו של זר טדסה. היו דמעות רבות וחיבור ארוך ופרידה. חלפו שלוש שנים. תחילה, עבד בבניין. בהפסקות הקצרות שמנהל העבודה היה מעניק לעובדים, היה שולף מהתיק את הספר שלו, בשפה התיגרנית ומנסה להתרכז קצת בקריאה. מנהל העבודה, לא אהב זאת. איזיאס פוטר. אתה לא מספיק חזק לבניין אמר לו הקבלן. אחר כך עבד עם קשישים. היה זקן אחד, מרדכי קראו לו, שאיתו יצר איזיאס קשר מיוחד. שוחחו ארוכות על החיים. דיברו עם הידיים ובשפת הסימנים, וקצת באנגלית וקצת בעברית, מילים שמרדכי לימד את איזיאס. איזיאס סיפר לו כמה שהוא אוהב לרוץ. שהוא חולם פעם להיות אצן באולימפיאדה לייצג את המדינה שלו ממש כמו הגיבור שלו טדסה. הזקן התרגש, הציע לו שיביא איתו נעלי ריצה ואם ירצה יוכל לצאת לרוץ כשהוא הזקן נח אחרי ארוחת הצהריים. איזיאס שמח על ההזדמנות. נעלי ריצה לא היו לו. הוא יצא לרוץ יחף. רץ פעם אחת אולי פעמיים ומישהו הלשין עליו. אמרו שבאמצע יום העבודה הוא בורח לאן שהוא בריצה. הוא שוב פוטר. לא הועילו מחאות הזקן.

ככה הגיע למנהרת רחצת המכוניות של ציון. מלקק-ממרק את הרכבים בסמרטוט מעור צבי שציון קורא לו ג'ילדה. תשעה עשר שקל ושמונים אגורות לשעה. בדרך כלל, הוא מקבל עוד שקל, שקל וחצי טיפ למכונית. הוא עובד משש בבוקר עד שש בערב. נח רק אם יש רגע שקט בין מכונית למכונית. העבודה הזו היא מה שנותנת לו וגם לאמא בכפר חיים. את הריצה זנח. אין זמן וכוח וחוץ מזה הוא כבר למד - רצת פוטרת.

כשהגיעה השעה שלוש והוא לא שמע דבר מציון איזי ברח מהמנהרה. ליתר דיוק הרגליים ברחו, מאליהן. זה איזיאס שברח, לא איזי. איזי זה סורבייב. איזיאס זה ראנינג. הוא יצא דרך השער האחורי של המנהרה, רץ דרך מעבר צר בין המוסכים הצמודים, שציון לא יראה אותו. הוא בטח שוב יפוטר אבל כרגע הוא לא חושב על כך. זה חזק ממנו. כרגע הוא חושב על ההתרגשות של הערב.

***

זה החל שבוע קודם לכן. למנהרה הגיע איש אחד בג'יפ לבן מכוסה באחוריו בסטיקרים. היו כתובים שם המספרים 42.2 ו-60 ו -100 ועוד כל מיני משפטים קצרים שאיזי לא ידע לקרא אך חש בגופו את טיבם. האיש ביקש טיפול מלא לרכב. איזי נמשך אל הסטיקרים כמו למגנט. אחרי שליקק-מירק את הג'יפ ועשה לו נעים עם הג'ילדה, נתן לו האיש חמישה שקלים טיפ. המון. אז איזי שאף אוויר מלוא הריאות, הביט לצדדים שאיש לא צופה בו, כי ציון אוסר לדבר עם הלקוחות, ושאל את האיש על הסטיקרים הדבוקים על גב רכבו להתפאר. האיש סיפר שאלו המרחקים שהוא רץ בכל מיני מרוצים. עיניו של איזי אורו והוא סיפר לו שפעם, לא לפני זמן רב, גם הוא היה רץ. האיש התעניין לדעת איפה ואיזי ענה באריתריאה, המולדת. האיש לא ידע היכן נמצאת אריתריאה. היו אלו ימים שאריתריאה ואריתראים עוד לא היו כלל חדשות. עובדים זרים, פליטים, מבקשי מקלט היו מונחים לא כל כך מוכרים כאן. איזי הצמיד את שתי אצבעותיו המורות זו לזו ושפשף אותן אחת בשנייה: "אריתריאה-אתיופיה". את זה הישראלים תמיד מבינים. האיש שמע אתיופיה ונדלק. הוא שאל את איזי "מה הזמן שלך?", ואיזי בהתחלה לא הבין למה הכוונה. אחר כך הבין. עשרים ושמונה דקות, אמר בביטחון קצת מגומגם, כי לא היה בטוח שהוא עוד מסוגל לזמן הזה. הפעם האחרונה שרץ כל כך מהר הייתה לפני שלוש שנים, כשברח מהבדואים בסיני כמו צבי הבורח מברדלס. ואחר כך מהחיילים המצרים, ואחר כך מהחיילים הישראלים ואחר כך ממשטרת ההגירה. מי שלא רץ מהר, נשאר מאחור. הם יצאו לדרך שבעה עשר ולישראל הגיעו חמישה בלבד.

האיש בחן את איזי מלמעלה למטה. למרות הבגדים המרופטים שלבש, הוא הבחין בתווי גופו האתלטי. גוף ארוך ורזה, שרירים דקים וחזקים. מבט נחוש. הוא שאל אותו אם בא לו לעשות מבחן קצר ואיזי לא הבין למה הכוונה, אף כי את המילים הבין. "טסט, טסט", ניסה האיש באנגלית. איזי, על כל צרה שלא תבוא, שאל את יקי, שזה ג'אקו, הוא מניגריה, אחראי על השואב אבק, איפה ציון וזה ענה שיחזור רק בעוד שעתיים. איזי עשה כן עם הראש. האיש הצביע על עמוד המרוחק כמאתיים חמישים או שלוש מאות מטר משם: "תרוץ לעמוד ההוא ותחזור, אני לוקח זמן, ואז נראה". איזי עשה עם הראש, למרות ששוב לא ממש הבין למה התכוון. האיש הציב את שעונו עב הכרס מול עיניו, ספר, "חת, שתיים, שלוש, צא!", ולחץ על השעון. אז איזי הבין. ברגליים הוא הבין את הכוונה. הוא השליך הצידה את הג'ילדה, הסיר מהר את נעליו, גרביים לא היו, והחל בריצה, יחף, עם בגדי העבודה הלחים מהמים של המכונה ובלי חימום לשרירים. ככה, ישר רץ, רץ, רץ. הריצה הראשונה שלו מזה זמן. איזה כייף זה היה. הוא נתן את כל מה שיש לו. הכול. עוברים ושבים לא הבינו מה פתאום אדם רץ ככה בכל הכוח באמצע הרחוב של המוסכים, אבל אהבת הריצה צפה ועלתה בתוך שנייה. המהירות, המראות המשתנים כמו בסרט: מוסך, מוסך, מועדון, מכון עיסוי, אנשים, מוסך, אולם חתונות. אנשים. הם חיפשו עם העיניים מישהו שרודף אחרי האיש הרץ. אדם רץ מהר זה גנב. או שמשטרת ההגירה רודפת אחריו. אבל מי רודף אחריו? אין אף אחד. למה הוא רץ? איזי התנשף כמו אוטובוס ישן שמטפס אל כפר הולדתו. הוא נתן כל מה שיש לו. כשהגיע, האיש לחץ סטופ על השעון והראה התלהבות.

אז האיש הציע לאיזי את ההצעה הכי טובה שקיבל מאז הגיע לישראל. "לרוץ, בשבילך ובשבילי", ככה אמר. האיש סיפר על מרוץ גדול וחגיגי שמתקיים בשבוע הבא במרכז העיר. יש צ'קים שמנים מאוד למנצחים. הפרס למקום הראשון הוא חמישה עשר אלף שקלים ואם יישבר שיא המרוץ עוד חמישה עשר אלף שקלים. "אני אסדר לך לרוץ שם, אלווה אותך. אם אתה לוקח פודיום, זאת אומרת, מביא צ'ק, אז אנחנו חצי חצי בכסף והגביע ילך אליך", כך הציע האיש. איזי התרגש מההצעה. מאוד. הנה זה קורה לו. בחיים לא הרווחתי שקל מריצה ועכשיו אני יכול להרוויח סכום אדיר ועוד בריצה, ולשלוח לאמא בכפר באריתריאה, חשב, כמה היא תשמח. הוא אמר כן. עם הראש אמר. המילים לא יצאו מרוב התרגשות. האיש ביקש מאיזי ביום הזה לא לעבוד. רק לנוח. איזי ידע מיד שלא יוכל לוותר על עבודה גם ביום המרוץ. קיווה רק להשתחרר מוקדם. גם ז הייתה תקוות שווא. האיש רשם אותו למרוץ שיתקיים ביום ראשון בערב במרכז תל-אביב. איזי היה לרץ זר.

ועתה היום הגדול הגיע. אחרי שאיזי ברח מן המנהרה, זאת אומרת, אחרי שהרגליים ברחו, הוא הגיע לדירה ברחוב הקטן ליד התחנה המרכזית. תמיד הופתע לראות את הדירה באור יום. להביט על גינה נטולת נוי, שבטח ידעה ימים יפים פעם, הנשקפת מחלון הדירה. נהנה מן השקט שבדירה העלובה. רק הוא היה שם. כולם בעבודה או בחיפושים אחריה. אכל משהו קל, קרא קצת מהספר שלו על חייו של זר טדסה, יש אור נח קצת, נתן לשרירים לנוח לפני המאמץ הגדול. הוא חש את בטנו הומה פרפרים. הוא התיישב על ברכיו הצמיד את כפות ידיו אל החזה הביט על תצלומו של זר טדסה והתפלל, תהייה איתי. אחר כך נרדם.

לפנות ערב, הגיע האיש לאסוף אותו בג'יפ המצוחצח-ממורק שלו. האיש היה מבוהל קצת מהסביבה. גם הסביבה הייתה מבוהלת. ג'יפ מצוחצח זה או משטרת ההגירה או סוחרים. סמים או נשים. האיש הביא לאיזי מספר חזה, הביא נעלי ריצה משומשות אבל משובחות, שאיזי מעולם לא נעל כמותן, הביא גם חולצה אדומה מבד מיוחד ונעים של רצים. הוא אמר שבתחרות כולם צריכים לרוץ בחולצה אדומה, "זה נגד מסתננים". איזי נבהל וחש את חלומו מתפוגג בשנייה. האיש לא ממש הבין את הסיבה לבהלה הפתאומית והסביר שמסתננים זה אלו שרוצים לרוץ בלי לשלם. אתה רשום כחוק. שילמתי עליך", אמר האיש. איזי לא היה רגוע.

הוא עלה לג'יפ והביט סביבו בחלל הרכב בפה קצת פעור. כמה עוצמה, כמה יופי. רכב נקי נראה אחרת כשהוא נוסע. הגיעו למרכז העיר. פעם ראשונה שלו בחלק הזה. עולם אחר. הוא לא ידע שהעיר שבה הוא חי ועובד כזו יפה. נזכר בטיול השנתי שעשו פעם בכיתה השישית לעיר הבירה אסמרה, פתאום געגוע עמוק הביתה תקף אותו. בתוך כמה דקות, כבר עמד בין הרצים הרבים בכיכר הגדולה, ממתין לזינוק. פתאום, הוא אחד מהם: שווה להם, לבוש כמותם, נראה כמותם. פתאום, הוא חש שמביטים עליו במבטים אחרים, מבטים של כבוד. במקום שבו יש רצים, יש כבוד לעור שחום לשרירים דקים וארוכים, למבט הנחוש המרוכז הזה. פתאום, הוא כבר לא 'המנקה ואינו נראה' המייחל לטיפ קטן אחרי שהוא מסיים ללקק-למרק רכבים. גם הוא קפץ כמותם במקום כתיש צעיר, להמריץ את הדם בשרירים.
האיש הנחמד ליווה אותו קצת בהתחלה. הוא הצביע על שלושה רצים ישראליים ואמר, "אלו הכי טובים פה. הם היריבים שלך. אני מכיר אותם, לאף אחד מהם אין עשרים ושמונה דקות על הרגליים. תן את הכי טוב שלך ותיתן להם בראש". איזיאס עשה כן עם הראש אבל שוב נלחץ. הכי טוב שלו מושקע כבר הרבה זמן רק בג'ילדה. הכרוז של המרוץ הכריז ברמקול שיש פה רץ עילית מאריתריאה והקהל מחא כפיים. הכרוז הוסיף עוד משהו אבל מחיאות הכפיים התגברו וכבר אי אפשר היה לשמוע את ההמשך. האיש הנחמד קרן מאושר. "שמעת, שמעת? דיברו עליך". איזיאס חש שקפא לו הדם. אחר כך, הוא הלך ואיזיאס נותר לבדו. ממתין לאות הזינוק.

ראש העיר בכבודו ובעצמו הזניק את המרוץ באקדח הזנקה. איזי-איזיאס נדרך. אבל מיד אחר כך פרץ בריצה. מהרגע הראשון, איזיאס נתן את כל הנשמה בריצה כמו שהוא יודע, את כל מה שיש לו ברגליים ובידיים ובראש. חצי מהפרס הראשון זה הון תועפות. חוץ מזה, הוא לא רצה לאכזב את האיש. הוא רצה להיות ממושמע. רק שהגוף יהיה ממושמע, שהרגליים יעשו מה שהראש אומר להן. ריצה זה איזיאס. ריצה זה איזיאס. ריצה זה איזיאס. הוא ראה בתים יפים מתחלפים מהר והרבה אנשים מוחאים כפיים. הוא לא חשב על כלום רק על הריצה, על השרירים, על הכאב. רץ עם היד מקופלת צמוד למותן כפי שהוא רגיל. פתח צעדים כאיילה, רגל אחרי רגל. כאב. כאב. כאב מתוק. הוא לא ראה אף אחד מולו ואז הבין שהוא ראשון. ראשון. איזיאס ראשון. לא להוריד קצב. אבל אז ראה נקודות שחורות והיה חייב להאט כדי לא להתעלף. החלו מחשבות רעות. מה יהיה עם עבודה, ציון הרי יפטר אותו. הוא שוב יצטרך לחפש עבודה ואם ציון ילשין עליו? רצים החלו לעוקפו. הוא ראה גב של יריב אחד, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד. היה נדמה לו שהוא מזהה את הגב שעקף אותו בקלילות ועומד לנצח את המרוץ בקלות. יכול להיות שהוא מכיר את הגב הזה?
איזיאס גמר את המרוץ לעשרה קילומטרים בשלושים וחמש דקות. הבניין, הזקנים והג'ילדה נטלו מהרגליים שלו שבע דקות. נצח. אין צ'ק. אחרי קו הסיום הוא קרס אל הרצפה להירגע. להחזיר את הנשימה, להוריד דופק, לתת מרגוע לשרירים. שכב על הכביש, הביט על השמיים השחורים, חשב..נרגע. ואז לפתע הם התבהרו. הוא התיישב והביט סביב, אוחז את ברכיו. הזעם פינה את מקומו לאושר קל שהציף אותו. האושר הנהדר הזה שבגללו כל כך כייף לרוץ. פתאום חש מאושר שעזב את הכפר, מאושר שהגיע לישראל, מאושר שברח היום בשלוש מהמנהרה של ציון, ומאושר שרץ את עשרת הקילומטרים הללו. אפילו שאין צ'ק.

יד שחורה, דקה, שרירית נשלחת לעברו. הוא אוחז בה. היא עוזרת לו להתרומם מהרצפה. איזיאס מביט אל כף היד, עיניו עולות אט אט לאורכה , אל הכתף, אל הצוואר, ואל פניו של מושיטה. של המלאך שעזר לו זה עתה לקום. אלוהים אדירים, זה חלום. זה פשוט חלום. הגיבור שלו. גיבור נעוריו, מנצח המרוץ ניגש אליו, לברכו, לחבקו. לעזור לו לקום. האצן האריתראי הגדול מכולם שהגיע לפה להשתתף במרוץ. זֶרסנאי טדסה*, זֶר, בא לחבק אותו. כמה אושר.
.
*זרסנאי טדסה, רץ מאריתראה. זוכה מדליית הארד בריצת 10000 מטר באולימפיאדת אתונה ונחשב לשיאן העולמי בחצי מרתון.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. Cailnlg all cars, ca Priest 4/21/2016 1:29:03 PM
3. Free knowledge like Yelhsa 4/20/2016 3:07:07 PM
2. Hey, you're the goto Jaundalynn 4/19/2016 4:10:47 PM
1. Please keep thnroiwg Delphia 4/19/2016 12:48:38 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign