פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
כנראה בגלל הגשם

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%18
אהבתי
%4
מעניין
%3
לא אהבתי
%76
שם:  כנראה בגלל הגשם
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: מורן קבסו 

בשבע ועשרים ירדתי מהמונית, אחרי שעברתי על פני כל הנשמות האבודות שהסתובבו ברחובות. בשבע וחצי עמדתי בפתחה של חנות נעולה בלב דיזנגוף. ימית, אחראית המשמרת, הגיעה רק בשבע וארבעים.
נכנסנו מהדלת של הספקים. ג'סי ממחלקת הקוסמטיקה ירדה איתי אל קומת העובדים, ועמדנו במסדרון שהיה צר וארוך כמו מחט. ואז הגיע דני, שהיה כמו המסדרון. קולו היה עדין ושיערו ארוך, ולא אהבתי אותו.
הלכתי אחרי ג'סי לחדר האחסון.
"יסדרו לך תא", היא הבטיחה. העדפתי להשאיר את התיק ליד הקופה, אבל היא אמרה שאסור.
"תשימי בתא שלי", הציע דני. לא שמתי.

על הקיר במטבח נתלו תצלומים של עבריינים. "אה, יש פה קיר גנבים!" הכרזתי בהתלהבות, והוא אמר "כן" וביקש שאחזיק את הקפה שלו. בעודו שב אל החנות עם השקיות שהביא, אחזתי בפחד בשפתיה של כוס הנייר ודידיתי במדרגות. "אני מתאמנת במלצרות", ניסיתי להתבדח איתו.
"ממש לא, לא התכוונתי שזה יצא ככה", השיב, ולא צחק.
הנחתי את הכוס על הדלפק. "נראה איפה יש פה מקום לתיק חבוי..." מלמלתי, ודני החביא את התיק שלי ותלה את השקיות. אחר כך הפעיל את תוכנת המחשב. הוא ניסה להסביר על העבודה, אבל החליט שיסביר עוד כשיהיו לקוחות, והוסיף רק: "אל תיתפסי עם פלאפון".

עד מהרה הגיעו קונים. דני הציע שאשתמש במגבונים לחים כדי לפתוח את השקיות בקלות. לא השתמשתי. התבוננתי בו כאשר בירך את הנשים לשלום וארז את מוצריהן. מתחת לשרוולי חולצת העבודה הכחולה שלו, התגלו זרועות נטולות שיער שהובילו אל כפות ידיים אדמומיות מעט, כאילו קרצף אותן במים רותחים.
ואז הגיעה אישה מבוגרת. הלקוחה הראשונה שלי, ואני אפילו לא זוכרת מה היא קנתה. סובבתי כל מוצר בחיפוש נואש אחר הברקוד. דני מצא אותו תוך שניה.

בחור שזוף בגופייה אדומה שאל דבר מה, והוא השיב לו באדיבות ולחש: "איזה הורס". אחר כך פתח את המקרר כדי לערוך רשימת מלאי, הוציא בקבוק בעל מכסה כתום ותהה מה טעמם של המים.
"אולי זה משמש", השבתי.
"משמש-אננס", קרא מהתווית.
"נשמע לא משהו".
"למה? נשמע טעים".
ראיתי שהיו לו נעלי ספורט עם קשקושים צבעוניים. שבנו אל מאחורי הדלפק.
"מאיפה את?" שאל.
"מבת ים".
"אז איך את מגיעה לפה?"
"באוטובוס. ואתה, מאיפה?"
"אני גר פה, בארלוזורוב".
"אה". לא ידעתי איפה זה ארלוזורוב, אבל זכרתי שהוא נרצח.
"בת כמה את?"
"תשע עשרה, ואתה?"
"אני עשר שנים מעלייך, כפרה", השיב. הוא נראה בן עשרים ושלוש.

כשהתקרב, בקעה ממנו צחנה של סיגריות, אבל הניחוח שנדף מהשיער שלו נשא אותי למקומות רחוקים. שיערו נאסף בגומייה ירקרקה והוצמד לקרקפת. שורשיו היו כהים, אבל גל חום-כתום עבר בהם, כאילו נשפך עליהם קרמל.
הוא הלך אל הראי הארוך והצר ובחן את בבואתו הארוכה והצרה. על רגליו הארוכות נחו מכנסיים שחורים צרים, שנראו כאילו התכווצו בכביסה.
אחר כך היו עוד לקוחות. אולי הצלחתי למצוא את הברקוד. אולי רק נתתי לו שקיות, והוא עבד כמו פס ייצור, וקראתי: "איזה מהר!" והוא חייך ואמר: "אני מומחה". אולי שמחתי.

הבוקר עבר עלינו בשלווה יחסית, על אף הקונים הרבים. הידיים שלנו נגעו זו בזו כאשר העברנו בינינו שקיות או מוצרים. כשעבר, הניח יד עדינה על גבי. ואז פנה לקודד מחירים על חטיפי בריאות.
"אתה צריך עזרה?" שאלתי, אבל דני סירב ושב מדי פעם רק כדי לבדוק עלויות.

פתאום הגיע רונן, מנהל החנות, שהיופי היה ממנו והלאה, ושאל אם אני מסתדרת. חייכתי והשבתי בחיוב, והוא אמר שאסור לשתות קפה ליד הקופה, נזף בדני על השימוש בטלפון סלולרי – שהיה חבוי, כמו התיק שלי – והחרים אותו, ודני ישב לידי על הכיסא היחיד, ורטן ומלמל: "שימותו כולם... שייגמר כבר היום... איך הוא ראה שיש לי פלאפון?"
"יש לו עיניים בגב", ניסיתי להתבדח שוב, אבל הוא לא צחק.
"כוס אמק..." אמר לאוויר בשקט.
השבתי: "אבוכ ערס..."

ואז הגיעו אנשים והתור התארך. אישה אחת זעפה: "למה צריך שניים על קופה אחת?"
"אל תתרגשי", הוא מלמל לעברי. התרגשתי.
והיה עוד בחור שזוף, שרירי מקודמו, שלבש גופייה לבנה. ארזתי את המוצרים שלו, שומעת לחישת "איזה הורס" כשהתרחק מאתנו, ומשהו בי נעצב.
ואז דני יצא ונשארתי לבד. כשחזר אחרי נצח, סיפר לאחת העובדות שהספיק לרוץ לבנק ולאכול פלאפל, ולי לא סיפר דבר.

השעות נקפו, וכבר הייתה לי חולצה כחולה, ויכולתי להציע משהו מהמבצעים: סבון או מגבות, תה ירוק. הייתה לקוחה אחת נחמדה, אישה בלונדינית ממוצא רוסי, שביקשה שאשמור לה על בקבוק סבון כחול ונעלמה. הנחתי את הבקבוק על הרצפה לידי. כששבה לאחר דקות ארוכות, ביקשה את הסבון והודתה לי. היא אמרה: "זה היה האחרון".

לפני הצהריים יצאתי להפסקה. ישבתי על כיסא פלסטיק לבן במטבח הלבן ואכלתי כריך עם גבינה לבנה. ראיתי גם את חדר השירותים, שהיה משותף לבנים ולבנות. בקבוקי בושם קטנים הונחו מעל לאסלות. מיהרתי לשוב. ואז סידרנו שפופרות קרם חדשות על מדף המבצעים, והידיים שלו נגעו בידיי בלי משים, אבל הידיים שלי נגעו בידיו בכוונה.

מאוחר יותר, ירדתי לחדר הנהלת החשבונות כפי שנתבקשתי. בחדר המחומם מדי ישבו שתי נשים: האחת שתקה, והשנייה נתנה לי כרטיס עובד. היא סיפרה שחלק מהעובדים מאבדים את הכרטיס ודוחפים פתקים מתחת לדלת שלה. הסתכלתי על מעצור הדלת העשוי פתקים וצחקתי.
דני לא היה כאשר חזרתי, אז עבדתי עם ניקול החייכנית, אבל כשהיא הניחה את ידה על גבי, לא התרגשתי.
ואז נשארתי לבד. הוא שוטט בינתיים בחנות, אמר "לבריאות" לאישה שהתעטשה; חיבק קופאי אחר, וחיוכו חשף שיניים חיוורות וניבים שבלטו מעט; ראה תינוק בעגלה עם שמיכה ורדרדה ואמר: "איזה חמוד", אבל הבין שזו תינוקת; ולי היו לקוחות, כל הזמן לקוחות: שואלים, מחייכים, נוזפים, מבקשים הנחות.
באחד הרגעים, בהיתי בו בעודו מסדר מוצרים.
אישה אחת קראה: "דני, דני!"
הוא התקרב. "קראת לי?"
"לא, היא קראה לבעלה", חייכתי, ונעצבתי מעט שלא זכר את קולי.

בשלוש וחמישים הודיע לי שסיימתי.
"זהו, אני יכולה ללכת?" הרמתי את התיק בחיוך עליז.
"לא..." הוא כמעט גיחך. "ממש לא..." וכל שמחתי נטשה אותי באחת.
דני התיישב שוב על הכיסא היחיד, והחל להזין את הסכומים שעל הקבלות של כרטיסי האשראי. הוא השתמש במגבונים לחים כדי להפריד ביניהן, וידינו נגעו.
ואז הציע שנספור את הכסף במטבח, אבל ספר בעצמו. הוא מנה את השטרות של מאתיים השקלים. "שבע..."
"יש שישה", אמרתי. "זה אלף מאתיים", וספרתי את השטרות האדומים מול פניו, שוודאי האדימו.
הוא מחק ורשם: "6". לבסוף כתב: "דני ונוגה". ואז אכל ופל מצופה שוקולד שקנה קודם לכן. "תקני גם לך", הציע. "יש הנחה".
"לא, אני לא אוהבת..."
"בגלל זה היא כזאת רזה", אמרה פרח, יועצת היופי, בעודה עוברת במסדרון, ושלחה אלינו חיוך אימהי.

נדמה היה שסיימנו לטבוע כשעלינו אל מעל פני החנות, אבל אז דני הביא עגלה שבה היו כל המוצרים שננטשו: גרבי ילדים ודאודורנטים וסכיני גילוח. כשהלכנו כך יחד, הרגשתי כאילו היינו זוג שעורך קניות וחייכתי לעצמי, רק שבמקום לאסוף את המוצרים, החזרנו אותם.
ואז דני הלך, וטיילתי לבדי עם העגלה, וחיפשתי את מיקומה המדויק של מברשת שיניים לבנה עם פס תכול, וכשדני חזר, הוא איתר את המקום תוך שניות. ואולי החזיר את המברשת למקום אחר, לא נכון. לבסוף, עמד לא הרחק מהקופה וסידר מוצרים.
"סיימתי? אני יכולה ללכת?" שאלתי מעט לפני השעה חמש.
"נראה לי שכן. רק תעבירי כרטיס ותגידי לשי שאת הולכת".
"טוב", חייכתי. "ביי".
"ביי".
מצאתי את שי משוטט לבדו במחסן לצלילי מוסיקה רגועה. "מי זה שם? שי?" תהיתי מבעד למדפים.
"כן. איך היה?"
"קצת מעייף, אבל בסדר".
"מעייף?"
"כן, אבל לא נורא. אני הולכת, לצאת מפה או מלמעלה?"
"מלמעלה".
"טוב, ביי".
"ביי".
חזרתי אל החנות ואל דני. "ביי פעם שנייה", אמרתי.
"ביי".
יצאתי אל הערב החשוך, חלשה ומאוהבת ורעבה, והתיישבתי על הספסל בתחנת האוטובוס. אחר כך נסעתי כל הדרך הביתה כשעל פניי חיוך סהרורי, ולא היה לי כוח אפילו להסתכל על הנוף.

באוטובוס, החולשה גברה. זיעה קרה שטפה אותי וידיי רעדו. ירדתי תחנה לפני התחנה שלי, וקניתי מים בטעם משמש-אננס וחשבתי על דני. עיניו הנעימות הפעורות הזכירו לי ברקודה.
כשהגעתי, אחרי שאכלתי את הכריך השני והבטחתי לאמא שאבקש עוד הפסקות – כמו שהיא מבקשת בין כל התיקים שהיא בודקת בקניון – סיפרתי לה ולאבא על דני. כמה דני חמוד, וכמה הוא נחמד, וכמה הוא הומו. בסוף, סיפרתי גם קצת על העבודה. רק על מה שקרה באוטובוס לא דיברתי, אבל היא ראתה.
"בקושי אכלת, לא הייתה לך נפילת סוכר?"
"לא", שיקרתי ושבתי לתאר את הנעליים עם הקשקושים הצבעוניים.

ביום השני, רוחות עזות נשבו בדרך אל תחנת האוטובוס. גשם החל לרדת והמטריה התהפכה, אבל הגעתי. על יד הדלת של הספקים, ישב המאבטח הקירח שפגשתי כאשר תיקן כיסא מסתובב, והוציא מוצרים מקופסאות. למעשה, לא ידעתי אם הוא מאבטח, טכנאי או סדרן סחורה. הוא שאל לשלומי ואמר: "את תצליחי. זה קטן עלייך!" והרגשתי פתאום אהובה.

הלכתי אל הקופה המשנית בצעד קל, אבל שם נגזר עליי לעבוד עם מירי, ששיערה השחור היה כמו לבה. "תסדרי את המטבעות", "קחי שקית", "לא", "את נלחצת", "לא ככה", "איך רואים שעבדת עם דני... השארתם את הקופה פתוחה כל היום". ולא היו לה הידיים העדינות והקול הנעים והמגבונים הלחים והקפה בכוס הנייר.
ואז דני הגיע. תחילה פנה אליה, אחר כך אליי: "עבדת אתמול?"
"לא". הייתי עסוקה ובקושי יכולתי להביט בו. הוא הניח את בקבוק הקולה הקטן שלו לצדי, ומיהר להזיזו בכל פעם שתלשתי שקית. הערתי לו על כך וצחקתי יחידה. כעבור שניות הלך, ונשארתי עם מירי.
קונה אחת הזכירה לי זמרת שלא יכולתי לזהות. שיערה החום היה אסוף ושפתיה נמשחו בשפתון ורוד כהה. היא דיברה בקול צלול וחייכה, ואמרה תודה ובהצלחה. היה בה משהו חי.

מירי ציוותה שנעבור אל קופת הקוסמטיקה. אחר כך הלכה ואמרה לי לא לגעת בשום דבר, אבל נגעתי. בחנתי את דמותי בראי, בעוד מכשפות הקוסמטיקה שסביבי סיפרו זו לזו על העלמת המס של דולצ'ה וגבאנה. אחר כך שבתי אל הקופה המשנית ונותרתי עם מירי המרירה, שהייתה בת גילי.
"אני יוצאת להפסקה, טוב?" שאלתי בשש וחצי.
"תשאלי את ג'ולי, האחראית משמרת".
איתרתי אותה בין מדפי הסבון והדאודורנט, אבל היא נתנה לי סירוב מצחין.
"אבל לא הייתי בשירותים משתיים!" אמרתי ויצאתי בכל זאת. רציתי ללכת משם ולעזוב הכל, לחזור הביתה, אבל אז חשבתי על האנשים שאני אוהבת. מה אומר להם אם אברח? והטיסה לגרמניה, למשחק של בורוסיה דורטמונד... ודני...
אכלתי את הכריך עם הגב לדלת. מולי ישבה בחורה שכבשה את פניה בידיה, ולא ידעתי אם היא נחה או בוכה. פתאום ג'ולי עבת הבשר חלפה במסדרון. "חשבתי שאמרתי לך לא לצאת להפסקה", היא אמרה.
"אז לעלות בחזרה?" שאלתי, פי מלא לחם.
"לא".
מקלחת צוננת חיכתה לי גם מצדה של מירי, אבל כבר לא היה לי אכפת.

מאוחר יותר, עברתי אל הקופה הראשית כשחקנית יחידה במשחק לא מוצלח של כיסאות מוסיקליים, והתפללתי שלא יהיו לקוחות, אבל אלה באו בהמוניהם: בחור עם פרצוף של מניאק קנה סוכריות מנטה ושילם עליהן בכרטיס אשראי שלא עבר, ואמר: "יאללה, נוגה"; בחור קירח מפחיד קנה קונדומים, וכששמע שהייתה עליהם הנחה, מיהר להביא עוד קופסה; והגיע גם בחור נחמד שהיה בלונדיני וממושקף ונראה די ביישן, ואולי אפילו היו לו עיניים כחולות, אבל אז הוא הניח קופסת קונדומים על הדלפק והרס הכל. אחר כך הראה לי תווית של מוצר ושאל לגביו.
"מה זה, טיפות עיניים? משחה?" ניסיתי להבין.
"זה מרוסיה", אמר.
"אה, אז אין את זה פה", השבתי בלי לברר, וכשנטלתי את הקופסה, גיליתי שזה דאודורנט לגברים.

פתאום הודיעה מישהי ברמקול: "ג'ולי, יש לך שיחה". דני נעמד משמאל לראי ותהה: "למה אליי לא מתקשרים?" בתסכול. הסתכלתי עליו, מחייכת, וחשבתי: 'אני הייתי מתקשרת אליך', אבל לא ידעתי מה המספר.

הערב ירד, בחוץ ירד מבול ובחור מפוקפק שוטט במחלקת הקוסמטיקה. מתשע, העולם נעשה קפוא: לקוח הגיע פעם בחמש דקות, גשם ירד מדי פעם, ואני התבוננתי בבית הקפה וברחוב ובעץ הישן עם הגזע המשורג, והיה לי נעים.
דני סידר מוצרים.
פניתי אליו קצת לפני תשע וחצי. "איזה כיף השקט הזה, אה?"
"כן".
"יאללה, שיבוא לקוח כל עשר דקות", חייכתי.
"עוד לא התחלת, כבר את מדברת ככה?"
צחקתי מעט. "כל ערב ריק ככה, או רק היום?"
"רק היום. כנראה בגלל הגשם".
"דווקא כיף הגשם הזה".
שתקנו. צעירים צחקו ברחוב.

ואז הגיע המפוקפק ואמר: "נוגה" ושאל איך העבודה. דני כבר לא היה שם.
"בסדר", השבתי, מבולבלת. היו לו שיער שחור ועור שזוף, וכבר חשבתי שהוא יצא מתוך אחת התמונות שעל קיר הגנבים, אבל הוא היה הקב"ט. קראו לו משיח. ואז החלה השיחה הקבועה:
"בת כמה את?"
"תשע עשרה".
"שבי קצת, למה את לא יושבת?"
"שהשקיות ינוחו", חייכתי.
הוא חייך. "איפה את גרה?"
"בבת ים".
"את עושה פה שירות לאומי?"
"לא, כבר עשיתי".
"איפה?"
"בגני ילדים, הייתי עושה להם הפעלות, משחקים..."
"בתל אביב?"
"בתל אביב, בבת ים..." רק שלא יבקש שמות של גני ילדים, נבהלתי, ואז יגלה שהילדים היחידים שבידרתי היו ילדי המחלקה לסוכרת.
הוא לא ביקש.

הדקות חלפו לאיטן. הבטתי בשעון שבתחתית המסך וחשבתי: "עכשיו יש ליגת האלופות", "עכשיו מחצית", "עכשיו דורטמונד".
באחת עשרה, בעודי ניצבת לבדי על יד הקופה כתצפיתנית בספינת רפאים, יצאו דני וג'ולי להפסקה לא רשמית. הם סיירו מחוץ לחנות: הוא מעשן, והיא מעשנת ומדברת בטלפון. ואז שבו. ג'ולי נעלמה, הוא טייל מעט. פתאום אמר לי: "צאי לנשום אוויר".
"או!" השבתי בחיוך ויצאתי.
גל של אוויר צונן שטף אותי. הכל היה נקי אחרי המבול. התבוננתי בדני העומד לבדו ואז ברחוב. הלכתי קצת, אבל חזרתי בגלל הקור וטיילתי בפנים, מרגישה איך עיני הברקודה הפעורות ננעצות בגבי.
"יאללה, שייגמר כבר..." הוא אמר.
"כן..."
אחר כך עשה פרצוף סובל ונגע לעצמו בחזה.
"מה קרה?" תהיתי.
"כואב לי הציצי".
צחקתי קצת והלכתי להסתובב.
הוא לא צחק.

לפני חצות, נשאר ליד הקופה.
התקרבתי אליו. "מה השעה?"
"עוד מעט עשרה ל – ". הוא הרכין את ראשו כדי לבדוק דבר מה בטלפון הסלולרי שלו. רונן לא היה בסביבה.
"מה עשית לפני שהתחלת לעבוד פה?"
"זה סיפור ארוך", אמר ונתן בי מבט מבויש.
נשענתי על הדלפק. "יש לנו איזה עשר דקות..."
הוא חשב מעט. "הייתי עוזר פיזותרפיסט באשדוד".
"מגניב".
"משהו", השיב בקול ממורמר. "אבל הייתי חייב לעבור לתל אביב בגלל השינוי שאני עוברת", הוסיף. לא הייתי בטוחה שהבנתי. "אז במקור אתה מאשדוד?"
"לא, מקריית מוצקין".
"אה".
"ההורים שלי לא מדברים איתי".
"ממתי?" שאלתי בקול שניסה להישמע עצוב, אבל יצא מחויך.
"שנה".
התבוננתי מטה. הדלפק מעולם לא נראה חיוור יותר. "היה לי ידיד שההורים שלו סילקו אותו מהבית בגלל עניינים כאלה", אמרתי והסתכלתי עליו.
"מה זה 'עניינים כאלה'? הוא היה הומו?"
"כן. אז הבן שלך הומו, בגלל זה לסלק אותו מהבית? איזה שטויות..."
"אבל אני לא רק הומו, אני גם עובר שינוי".
"עם ניתוח, והכל?" שאלתי, והוא דיבר על שיוף הגרוגרת ועל עוד משהו. "אבל זה יקר, לא?"
"כן".
"עושים ניתוחים כאלה גם בארץ או רק בחו"ל?" חקרתי.
"למטה אולי אני אשאיר", אמר, ואז הוסיף: "ראית את השלוש בחורות שהיו פה היום?"
"איזה?"
"לא ראית? לא ראית".
"מי הן היו?" תהיתי, והבנתי שכנראה היו כמותו, אבל הוא כבר לא סיפר. אחר כך שתקנו.

ואז הטלפון צלצל. ג'ולי הייתה על הקו. "לימדו אותך איך כוֹרְזים?" שאלה.
"כן".
"אז תכרזי שהחנות נסגרת".
"מה להגיד?"
"לקוחות יקרים, החנות נסגרת בעוד כחמש דקות", נאנחה. "נא להגיע לקופה".
"טוב, ביי".
דני הלך לכיוון היציאה.
קולי – רגוע ורך כקולה של שדרנית רדיו – הדהד ברחבי החנות כאשר הודעתי: "לקוחות יקרים, החנות נסגרת בעוד כחמש דקות, נא להגיע אל הקופה ולשלם. תודה".
"כל הכבוד, כל הכבוד", אמר, פניו בדלת הנעולה.
רציתי לספר לו שהיא זו שאמרה לי מה להגיד, אבל חייכתי אל העיניים שלא היו לו בגב ושתקתי.

סגרנו את הקופה אחרי חצות. הוא ישב והזין את הסכומים מהר מדי, ואני הושטתי את ידי, שיניח בה את הקבלות, ועברתי עליהן רק כדי שיהיה לי תירוץ לגעת בידיים שלו. מצאתי שתי טעויות.
לקראת הסוף, כשנותרו רק קבלות ספורות של חברת אשראי קטנה, בהיתי במסך.
"בסדר?" שאל, כאילו חיכה שאבדוק.
"כן". אפילו לא הסתכלתי.

מאוחר יותר, ירדנו אל החדר של שי, ומירי הכריחה אותי לספור את כל השטרות והמטבעות שהיו בקופה. ספרתי ויצאתי אל המסדרון. כשחזרתי, דני וג'ולי ישבו שם. הוא ספר את הכסף והתבלבל. "מה את רוצה? אני בלונדינית", תירץ.
"בכל זאת אתה גבר", השיבה.
"תמותי".

ואז יצאנו אל הלילה התל אביבי. עמדתי לידו כשעישן. שוב היינו לבד. הוא לבש את הז'קט הלבן שלו.
"לאן הולכים?" שאלתי בחיוך.
"להסעה, את יכולה ללכת".
לא רציתי ללכת, אבל הלכתי. רכב גדול בעל מושבים נקיים ואורות תכולים חנה מול החנות. "אתם ההסעה?" שאלתי את שלושת הגברים המכוערים שישבו בפנים.
"אנחנו ההסעה", הם השיבו, חיוך על פניהם.
התיישבתי מאחורה ועצמתי את העיניים. אחר כך דני הגיע, וגם ג'ולי ומירי. דני ירד ראשון, אחריו מירי ואז ג'ולי. כשהגענו לבת ים, השעה הייתה אחת ורבע. אבא חיכה בחדר המדרגות במעיל. הייתי בבית סוף סוף. יכולתי להירגע.

למחרת, ישנתי עד הצהריים ובקושי יכולתי לאכול. נפרדתי מאמא ואבא, שתכננו ללכת לסרט מתח ולשיפודיה ביום הנישואין שלהם, ונמלטתי אל תחנת האוטובוס. הגעתי אל החנות ברגע האחרון.

בין כל העצלנים שחתמו על הקבלה בתנועת ציפורן, היה בחור אחד חביב ממוצא קוריאני שלבש ז'קט כחול כהה ולא דיבר עברית. "תחתום כאן", ביקשתי ממנו באנגלית, והוא לקח את העט וצייר שלושה סימנים מורכבים. אמרתי לו תודה ויום טוב.
היום שלי לא היה טוב. אישה קמצנית הגיעה עם חמישה קופונים מהעיתון, והניחה לפניי בקבוקי שמפו ומרכך שיער ומשחת שיניים. הקופון על משחת השיניים לא עבר. ניסיתי שוב ושוב. לבסוף, החזרתי לה אותו. "זה רק תשע תשעים במקום עשר תשעים", אמרתי. "שקל".
"אז מה!" היא קראה. "עם שקל אפשר לנסוע באוטובוס", והקמצנית שעמדה לצדה הסכימה. "נכון".
על בקבוק השמפו השני לא עשיתי הנחה, כי התבלבלתי ממבול הקופונים, והיא ציוותה עליי לקרוא לג'ולי, שעמדה לידי בריחה האיום ותיקנה הכל.

לא יצאתי להפסקה כמעט חמש שעות. כששאלתי את ג'ולי על הפסקה, היא אמרה שדני צריך לצאת, אחר כך היא ואני בסוף.
כששאלתי אותה מאוחר יותר, היא אמרה שהיא עוד לא יצאה להפסקה. חיכיתי וחיכיתי. טיפלתי בעוד לקוחות, מוצרים, ברקודים, מחירים, קופונים, מבצעים, שקיות, מזומן או אשראי, תודה, יום נעים, ביי. ואז שוחררתי.
בתשע בערב ישבתי לבדי במטבח הקטן והסתכלתי על המקרר. הכל היה לבן. קירות, שולחן, מסדרון. והכל שקט, רק איזה שיר צרפתי שקט עם לה-לה-לה-לה-לה ששרה בחורה ריחף באוויר. והכל היה כל כך רגוע שחשבתי כבר לא לחזור, לא לחזור למשמרת, לא לחזור לחנות, שיחפשו אותי, שיקראו לי. אבל הייתי חייבת להיות הילדה הטובה.

ישבתי לבדי במטבח השקט ועם המוסיקה באו המחשבות. ניסיתי להרחיק אותן, אבל ככל שניסיתי, הן נראו לי יפות יותר.
דני היה יפה יותר. חזרתי אל הקופה המשנית. הוא דיבר עם לקוחה נחמדה ששיערה הארוך היה כהה כמו שוקולד מריר. היא סיפרה על מברשות לצלליות. היא אמרה: "לא יודעים איזה טובות הן", או שהוא אמר, והם צחקו. אני לא מצאתי איתו שפה משותפת בשלושה ימים, והיא מצאה תוך שלוש דקות.

אחר כך הייתי לבד בקופה הראשית. אישה חביבה עם שיער בלונדיני קצר רצתה לשלם, אבל כרטיס האשראי שלה נדחה שוב ושוב. היא לא כעסה.
ואז הגיע גבר בשנות הארבעים לחייו. היו לו עיניים כחולות או תכולות ושיער קצר, מכסיף ומעט זיפים. הוא קנה טיפות עיניים. אחרי ששילם, טפטף טיפה לכל אחת מעיניו ומצמץ, וכשעמד שם, זה נראה כאילו הוא בוכה.

זוג צעיר הגיע לפני חצות. הבחור לבש סוודר אפור ומשך באפו תדירות. הוא ניסה לגנוב שפתון מהדוכן, ושאל מה יקרה אם יצא בלי לשלם. שיקרתי ואמרתי שזה יצפצף, אבל הוא לא האמין. לקחתי את השפתון מידו. אחר כך הוא שאל: "נכון את לומדת מדעי המחשב?"
"לא", השבתי, זועפת. "אני לומדת איך לתפוס גנבים".
הוא רצה לקנות סכיני גילוח. נתתי לו את שתי החפיסות שביקש. המחירים שלהן היו שונים. הוא הפציר ושאל: "למה זה יותר יקר מזה?" ואני הסתכלתי ולא ידעתי מה לענות, אז הבחור התעקש שאקרא לג'ולי.
"יש פה מישהו שמנסה לגנוב", לחשתי, אבל היא לא עשתה כלום, רק בחנה את סכיני הגילוח ארוכות ואמרה שהסכינים היקרים "קצת שונים", אבל לא ידעה מה ההבדל ביניהם.
הזוג נשאר. הם ישבו במחלקת הקוסמטיקה ולא הלכו עד שהחנות נסגרה.

דני שאל למה כל השקיות על הרצפה.
"כי עשיתי בלגן", אמרתי לו. הוא לא חייך.
ואז שלחה אותי ג'ולי אל עגלת מוצרים, שהייתה מלאה בחפיסות שוקולד חלב שוויצרי. היה עליי לקודד מחירים, לשרת את הלקוחות שהגיעו אל שתי הקופות ולאסוף את השקיות מהרצפה, בזמן ששתי האחיות החורגות של סינדרלה טיילו בחנות או יצאו לעשן סיגריה.
החזקתי כל חפיסת שוקולד חלב ארוכה ומתוקה, העברתי את המכשיר ליצירת תווית מחיר והנחתי אותה על המדף. וחלמתי. חלמתי להניחה בכיסי, לגנוב ממנה רגעים יפים, רגעים של חופש ושל תקווה.

אבל לא היה לי חופש ולא הייתה לי תקווה. נאלצתי ללכת ולסגור לבדי את הקופה המשנית, בעוד ניצב דני לפני הדלת והגן עליי מפני הרוחות הקרות, ובעיקר הגן על החנות מפני הקונים שלא היו בה.
הקלדתי את הסכומים שעל הקבלות. לבדי. דני לא עזר. אולי כבר הלך. ביקשו ממנו שירד למחסן ויחפש איזו תרופה. הוא התקשר לג'ולי ואמר לה משהו בטלפון, ואז התקשר שוב, והיא צחקה, כי הם דיברו דרך הרמקולים של מערכת הכריזה.

ואז נשארנו לבד, דני ונוגה. נשלחנו לעשות "פייס". ג'ולי הסבירה שצריך להעביר כל מוצר קדימה כדי שהמדפים ייראו מלאים. העברתי טיטולים ותחליפי חלב לפנים. גם דני העביר. שאלתי אותו: "אתה עובד מחר?" ידעתי שלא, אבל ניסיתי למצוא נושא לדבר עליו, נושא שלא היה מברשות לצלליות. אבל דני אמר רק "לא" והיה לי עצוב.

ואז נשארתי לבד באמת. דני וג'ולי ירדו לחדר של שי כדי לצחוק והשאירו אותי לבד עם הקבלות. הזנתי עשרות סכומים של עשרות רכישות. עשיתי זאת מהר, בלי אף טעות, אבל אחרי כמה דקות, כשהשעה הייתה כבר חצות וחצי, עלתה ריטה הצעירה ממחלקת הקוסמטיקה ושאלה: "את מסיימת? הם משתגעים שם".
"אם הם כל כך ממהרים, אז שיבואו לעזור", השבתי.
מרוב לחץ, שכחתי את בקבוק המים שלי שם ויצאתי לחכות עם ריטה להסעה. היא עמדה בחוץ ועישנה. היה קר. נסעתי הביתה.
דני ישב לפניי, אבל לא היינו קרובים. לא הרחתי את ריחו הנעים. לא היינו. אחרי שג'ולי ירדה, היא התקשרה לנהג, והוא אמר שהיא איבדה את המפתח של החנות. ריטה סיפרה לו סיפורים מחרידים על בתי חולים והם צחקו. הלילה נפל.

כשירדתי מההסעה, עליתי עם אבא הביתה ושאלתי אותו איך היה בבילוי עם אמא. הוא אמר שהם נהנו מאוד.
ואז ישבתי עם אמא שעה ארוכה, והיא סיפרה לי איך היה באמת. אבא השתיק נערות שדיברו ועבר לשבת הרחק. היא רצתה להיכנס לסוּפר אחרי הסרט כדי לקנות לי מטריה, אבל אבא אמר "לא צריך" ומיהר, ואני הייתי עייפה וחלשה, ושאלתי: "איזה סוּפר, בקניון?" והיא הבינה שאני לא כאן, לא באמת.
היא חזרה במונית, כי אבא ברח בלעדיה, וכשדיברה עם הנהג, הוא שיבח אותו. ובסרט הורידו למישהו אצבע, בשלג. ולא יכולתי לקום מהכיסא. הייתי שבורה ומותשת. אפילו לא התרחצתי. אמא אמרה לי לא לחזור לחנות, כי עם איך שנראיתי, היא אמרה, ואיך שהייתי...
הרגשתי הקלה נוראית.

אבל חזרתי אל החנות ביום שישי בבוקר, עם מעיל וצעיף וכפפות, כי היה קר. וכובע על הראש. קונים ספורים טיילו בשלווה. פניתי שמאלה במדף הסבונים הקיצוני, לכיוון הקופות. אספתי חפיסת שוקולד חלב שוויצרי ארוכה ומתוקה, וניגשתי לשלם אצל מירי בקופה הראשית. היה תור ארוך, אבל כשהגיע תורי, היא לא זיהתה אותי. "תשע תשעים ותשע", ציוותה. נתתי לה שטר של עשרים וחיכיתי לעודף. ואז הנהנתי אליה והכנסתי את החפיסה לתיק החדש.

לפני שיצאתי, הוצאתי את האקדח של אמא והתחלתי לירות בכולם. הם לא הבינו מאיפה זה בא להם. היו צרחות. בכי. נפילות על הרצפה. קודם הפלתי את מירי, שהתחננה פתאום על חייה. "לא ככה", מלמלתי ופגעתי היישר בלבה. דם ניתז על הקיר של הסוללות וסכיני הגילוח. היא צנחה מיד.
אחר כך תפסתי את ג'ולי מסתתרת על יד מדפי השמפו. "צאי להפסקה", לחשתי. "את אוהבת הפסקות, לא?" וקלעתי ללחייה הבשרנית ממרחק שני מטרים. היא יצאה להפסקה ארוכה.

חציתי את הדלת הכבדה וירדתי אל הקומה התחתונה. ואז הגיע תורו של רונן. הוא ישב בחדרו של שי והתבונן בטלפון הסלולרי שלו, מחייך. "אסור להחזיק פלאפון", אמרתי, והחיוך העקום שלו נמחק כשהקליע חדר בדיוק בין השיניים.
אחרי שפניו נטולי היופי נשמטו, נכנסתי אל המחסן הנרחב, שהיה ריק מאדם. התהלכתי לאט בין המעברים והקופסאות. המוסיקה הצרפתית ההיא הייתה שם, רגועה וחולמת. שי עמד בגבו אליי. הוא סידר את המוצרים. יריתי לו בעורף וקצת הצטערתי. בכל זאת, הוא היה חברותי. עצרתי שם, בין המדפים הגבוהים עד תקרה כדי להחליף מחסנית. התנשמתי. המוסיקה הייתה נעימה.

ואז שמעתי רחש מהחדר צחור הקירות. יבבה. ניקול הסתתרה מתחת לשולחן, ידיה מסוככות על ראשה.
"לא, בבקשה..." היא השתנקה. חשבתי לוותר לה, כי היא הייתה נחמדה, אבל בסוף קצרתי תלתל או שניים משיערה הבהיר. תספורת. כשיצאתי משם, הקיר כבר לא היה צחור. חלק מתמונות הגנבים התכסו כתמים, כאילו מישהו ישב שם ואכל פטל ותותים, או צ'יפס עם קטשופ. הייתי רעבה.

פניתי אל המדרגות. ירייה נשמעה מעליי. הקליע עבר ליד זרועי השמאלית. משיח החליט לבוא ולהביא גאולה, אז לא הייתה לי ברירה ונטרלתי גם אותו. הבחור לקח לי שני כדורים, אבל את תחיית המתים הוא לא הצליח להביא.
מנהלת החשבונות והעוזרת שלה לא עבדו בימי שישי. גם ריטה לא הייתה שם ולא הייתה ג'סי. אבל פרח הייתה גם הייתה. מצאתי אותה רוכנת מאחורי תאי האחסון ומנסה להתקשר למשטרה באצבעות רועדות. "אין קליטה בקומה הזאת", הסברתי ויריתי בפניה הנדהמים.
סדרן הסחורה הקירח ניסה לברוח אל המדרגות, אבל הרגשתי את צעדיו הנפחדים והפלתי אותו באמצע המסדרון. דווקא חיבבתי אותו.

לבסוף, אחרי שכולם היו מוטלים על הרצפה, הרוגים או פצועים או פשוט עייפים, נכנסתי לשירותים המשותפים, עם הראי הענק והצמחים והסמרטוטים, אבל לא בחנתי את השתקפותי ולא שטפתי ידיים. ידעתי שהוא שם, מתחבא בתא הימני, מאחורי הדלת. ראיתי את הצל שלו על הרצפה.
"אל תפחד", אמרתי. "אני לא אפגע בך".
אבל הוא פחד כל כך, שאפילו לא נשם. קיוויתי שתהיה לו קליטה והוא יתקשר למשטרה מהטלפון הסלולרי שלו, שיישא על גופו כרגיל, אבל הוא לא התקשר.
ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. "לא תפתח לי?" שאלתי, מבקשת. המוסיקה נשמעה בבירור, רגועה ויפה.
פרצתי את הדלת בירייה אל המנעול ונעמדתי מולו, והוא עמד מולי, ושתקנו. והיה רגע שקט, עצוב, כמו בסרטים – הוא היה קרי אוטיס ואני הייתי מיקי רורק; כמו אז, בתוך הקרנבל והמוסיקה, הייתה פתאום המוסיקה הקצבית הנוגה ההיא – טיפות נופלות על מתכת, אולי גשם, אולי קסילופון. היא חבשה פאת חוטים כסופה ועמדה והתבוננה בו, והוא התבונן בה מבעד למשקפי השמש שלו, למרות שכבר היה חושך, והיא לחשה בעצב: "למה?" והיה שקט עוד כמה שניות, שקט סואן, שבור, חי, והוא הסיר את משקפיו והביט בה, אבל אז הגיח אינדיאני עם פטיש מפלסטיק וחטף אותה אל תוך ההמון, והוא התרחק בין שלוליות המים והשמיים השחורים, מתחת לפנסים הססגוניים, עם הפסקול הידוע וטיפות הקסילופון הנופלות.
אבל את דני אף אחד לא הציל.

עמדתי שם והתבוננתי בו. עורו הבהיר היה חלק וגבותיו סדורות. כתם אפור-שקוף היה העדות היחידה לזיפי שפמו שגולחו, ושפתיו הוורודות... הן לא היו עבות ולא דקות. התבוננתי בהן עוד כשעמד לפני המקרר ופתח אותן מעט בלי משים.
עמדתי שם עם האקדח מכוון לעברו, עם נשימותיו המבוהלות באוזני, עם עיניו הפעורות ממילא, עם כל היופי והרוך והתחינה שהיו בו. עם ריח המגבונים הלחים, הנקיים, המבושמים. ולא יכולתי לירות.

הסרתי את הכפפה מידי השמאלית וליטפתי בה את לחיו הרכה. העברתי את אצבעותיי על סנטרו נטול הזיפים, ומשם אל הגרוגרת שלו, שעלתה וירדה כאשר בלע את רוקו או התנשם. לא הייתה לו פאת חוטים כסופה. הוא לא שאל "למה?"
אבל התקרבתי אליו, ידי הימנית מרפה מן ההדק, התרוממתי על קצות האצבעות והצמדתי את שפתיי לשפתיו. הייתי באוויר. כמעט ונפלתי עליו. ואז נשמעה ירייה. נחרדתי מעצמת הפגיעה. שפתיו ניתקו משפתיי והוא צנח על האסלה בזעקה. הדם שפרץ מבטנו כיסה את חולצתו הכחולה ואת מעילי. הבעתו נעשתה מטושטשת. "כואב לי", הוא בכה, למרות שלא היו לו טיפות עיניים.
רכנתי לצדו וליטפתי את שיערו הדביק מתכשירי טיפוח, הריחני. "אני מצטערת", בכיתי איתו. "לא יכולתי לראות אותך משתנה".
אחזתי בכף ידו. היא הייתה עדינה ורפה. ראשו נשמט הצדה, אבל נותרו בו עדיין חיים. ואז הוצאתי את חפיסת השוקולד מהתיק ותלשתי את הנייר, ושברתי קוביה קטנה והכנסתי לפיו בזהירות. דם נזל בזווית הימנית של שפתיו. פיו נמלא טעם דם מתכתי ושוקולד מתקתק. נטלתי מגבון לח מכיסי וניגבתי את הדם לאט. הוא בהה לעברי.
"זה מתוק..." מלמל, ועשה שוב פרצוף סובל, אבל לא צחקתי.
"אני יודעת". אימצתי את ראשו לחיקי ונשקתי לשיערו. "אני לא יכולה לעזוב אותך", הוספתי. אחר כך השבתי את הכפפה לידי, נשקתי לו על מצחו ונתתי לו ירייה בלב.

התיישבתי על אחד הספסלים שמסביב למזרקה בכיכר דיזנגוף. השמיים הקפואים היו אפרוריים וחיוורים. ילדים הילכו עם חיוך על פניהם. פשטתי זה מכבר את המעיל, הצעיף והכובע וקברתי אותם במעמקי התיק. חלצתי גם את הכפפות. ישובה הייתי על הספסל, רוח קרירה נושמת, נושבת סביבי והעיר חיה.
פתחתי את חפיסת השוקולד שהחבאתי בתיק ונגסתי בעור החום, הקשה, וינקתי את הדם המתוק בלשוני. הכל נמס. יכולתי להרגיש את הסופה המתחוללת במערכות הגוף שלי. סוכר. אדרנלין. בלגן. יריות. דני. לעסתי את השוקולד, שברתי את הקוביות בשיניי הבוכות, החזקות. הרגתי אותו. לא נותר ממנו דבר, מלבד נייר מרשרש וקריר עם פירורים קטנטנים. רסיסים של מה שהיה פעם.
גשם קל החל מטפטף, אבל לא נמלטתי. ישבתי על יד המזרקה הנרטבת כשרמת הסוכר בדם שלי הרקיעה שחקים, ועצמתי את העיניים. מרחוק, שמעתי את הסירנות. בכיין נחלש עד שנמוג באוויר הסואן.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
34. So excited I found t Regina 4/20/2016 3:10:25 PM
33. Always reefrshing to Cyelii 4/19/2016 4:49:31 PM
32. סיפור חזק! אבי לוין 11/1/2014 7:38:30 PM
31. יואו... 10 עדי כהן 1/31/2014 10:15:50 PM
30. ציון 10 אורית 1/31/2014 8:10:58 PM
29. מדהים, מדהים לירון בלכר 1/31/2014 5:41:19 PM
28. וואווווו!!!! אניטה 1/31/2014 12:54:45 AM
27. מדהים דודו 1/30/2014 9:42:08 PM
26. ציון 10 דניאל שרעבי 1/30/2014 1:21:07 AM
25. מופלא! שי מימון 1/29/2014 6:27:03 PM
24. מדהים גדעון נויפלד 1/29/2014 3:43:20 AM
23. ציון 10 גיל גרינפלד 1/26/2014 11:46:21 PM
22. כתיבה מופלאה מיטל פישר 1/26/2014 8:51:25 PM
21. סיפור ממש טוב נסטיה 1/26/2014 7:11:33 PM
20. פשוט נהדר! ליאור אלקיים 1/26/2014 1:07:31 AM
19. נהדר... 10 שני בר אור 1/25/2014 5:36:56 AM
18. המון משמעויות נסתרות דין אבירם 1/25/2014 2:41:05 AM
17. ציון 10 נאוה ר. 1/24/2014 7:07:58 PM
16. נפלא! בן 1/24/2014 3:58:07 PM
15. ציון 10 קרן בן יוסף 1/23/2014 11:40:36 PM
14. סיפור יפהפה רונן ברלב 1/19/2014 7:36:36 PM
13. קראתי פעמיים דור לוי 1/19/2014 6:00:00 AM
12. אהבתי מאוד מיטל חן 1/16/2014 7:01:44 PM
11. וואו!!! קרין 1/16/2014 4:27:36 AM
10. ציון 7 הדר לוי 10/27/2013 10:59:45 PM
9. כישרון כתיבה מדהים!! תמי אהרוני 10/27/2013 6:06:30 PM
8. כישרון כתיבה מדהים!! תמי אהרוני 10/27/2013 5:16:13 PM
7. סיפור מדהים! רון 10/27/2013 4:49:00 PM
6. סיפור נהדר ! רוי 10/26/2013 4:15:12 PM
5. מרגש ביותר נטלי פ. 10/25/2013 6:11:58 PM
4. מייגע שי הקורא 10/25/2013 12:53:06 PM
3. מייגע שי הקורא 10/25/2013 12:51:40 PM
2. כנראה בגללה גשם / אילנה בר-שלום 10/20/2013 11:40:30 PM
1. ציון 10 נורית זלצמן 3/12/2013 8:21:58 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign