פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
הגנן מ

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%81
אהבתי
%2
מעניין
%3
לא אהבתי
%14
שם:  הגנן מ"גן הזיכרון" בחיפה
מחבר:  תחרות כתב 2013 בנושא: חיים בשוליים

תאור:

מאת: פנינה אוחיון

סיפור בלשי
לכל עיר יש את הטיפוסים המשונים שלה שחלק מהם גם מקבצי נדבות. לא קשה לזהות אותם עם הבגדים שגדולים עליהם בכמה מידות כשלכלוך בן חודשים מצפה אותם וריח בלתי נסבל מלווה אותם. הם צועדים להם ברחובות העיר וממלמלים לעצמם חוויות וסודות שאולי אפילו הם לא מבינים. בשעות הערב הם פורסים ,חתיכת בד מטונפת, שהייתה פעם שמיכה, ונשכבים להם ברחוב היכן שאלפי אנשים דרכו בו במשך היום וירקו שם או מחו את אפם, אבל להם זה בית.
האנשים האלו הם כמו האנדרטות הזמניות של עיר שנותנים לה את הייחוד שלה ואת סימני הזיהוי שלה. ואנו הצעירים היינו רואים בהם סמני דרך וקובעים פגישות בהדר, "במקום שעומד הקבצן הזקן ,זה עם כובע הגרב הנצחי בקיץ ובחורף, כל יום וכל היום".
בלעדי אותם אנשים, העיר היא לא עיר כמו שפעם העיירות לא היו עיירות או הכפרים לא היו כפרים ללא המשוגע שלהם או ללא שוטה הכפר, שהיו כר פורה לסיפורים ולהווי של המקום.
היו עוברים ושבים שהיו תוחבים לידיהם שטר כסף והיו מבקשים מהם ברכה לבריאות ומזל והצלחה בעסקים. כן, מאותם בישי- המזל, האומללים, הם היו מבקשים ברכה למזל.
כשהיו שואלים אותם למה הם מבקשים ברכה דווקא מהם , הם היו עונים:
"לא שמעת שבמזרח הרחוק קוראים לאותם אומללים מקבצי נדבות "אנשים קדושים" ואתם יודעים למה?" כי הם מעוררים את המצפון."
דבר אחד היה ברור, מעבר לתחיבת כמה שטרות או שקלים אף אחד באמת לא התעניין מה הסיפור שלהם, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים כשהם נעלמים לכמה ימים, או כשהם נעלמים לגמרי ולא רואים אותם יותר.
אבל בתוך הנוף האנושי המוזר הזה נוסף, לאחרונה עוד אדם אחד ,שלא קיבץ נדבות ולא בירך איש, אדם ששנים ראו בו אדם מן השורה, עובד חרוץ ומסור עד שסיפורו יצא לאור והפך אותו בן יום ל למישהו שעלה מעל כולם ב"אחרות" שלו.

זה היה "המנקה" של גן הזיכרון, בהדר.


התפקיד של המנקה מגן הזיכרון היה לגרוף את העלים היבשים שעל הדשא ואת כל הלכלוך שאנשים השאירו ולאסוף לתוך שק האשפה וכשהשק היה מתמלא, היה מרוקן ושוב חוזר וממשיך לעבוד כך עד ארבע אחר הצהריים. הוא היה לבוש תמיד בבגדים נקיים וכשהיה מתיישב על הספסל לאכול את ארוחת הבוקר שלו, תמיד היה מניח מפית נקייה על ברכיו ,אוכל לאט ,מביט אל האופק ונראה כמהרהר על טיבו של עולם. שנים עבד כך בגן ואיש לא שם לב אליו, כולם ידעו שהוא הגנן ולפעמים ,אנשים שהיו חוצים את הגן בקביעות, היו מברכים אותו לשלום אבל בזה הסתיים כל המגע בין הגנן ואורחי הגן, עד אותו היום שמישהו בא וסיפר את סיפורו ומאז היו עוברים אנשים מציצים בו כמו מנסים לפענח את אישיותו, ולנסות לגלות אולי את מה שלא ראו קודם.
מאז שנודע סיפורו של הגנן, היו גם אנשים שניסו לפתוח איתו בשיחה כדי לבדוק אם יש אמת בסיפור אבל לדאבון ליבם הוא היה מחייך, ממשיך במלאכתו ולא עונה או מגיב לאף אדם.
הסיפור על הגנן נודע מאדם בשם אלכס, שהיה עולה חדש מברית-המועצות והגיע לעיר חיפה, התאהב בכרמל ובים ונשאר בה. הוא סיפר את הסיפור לחבריו בעבודה ואלו לחבריהם עד שהסיפור הופץ לכל עבר.
"יום אחד", מתאר אלכס, "אני הולך לסדר כמה סידורים בעיריית חיפה ואחרי שסיימתי החלטתי לנוח קצת והתיישבתי על ספסל בגן הזיכרון. אני יושב בנחת ומדפדף בעיתון שמצאתי על הספסל ומכוון שאני לא יודע עוד לקרוא טוב בעברית ,אני קורא את הכותרות קצת, מתעייף מהמאמץ ושומט את העיתון על הדשא. איך שהעיתון צונח, אני רואה שמגיע עובד עירייה, מרים את העיתון וזורק אותו לתוך שקית זבל שחורה שהוא מחזיק בידו. פתאום, כמו מנורה שנדלקת לי במוח אני מתבונן מולי בפליאה ואני לא מאמין למראה עיני. ניסיתי להסתכל שוב על עובד העירייה אבל הוא המשיך ללכת עם השק בידיו ואפילו לא זרק לעברי מבט שני. נשארתי לשבת על הספסל המום ולא מבין איפה אני נמצא.
עובד העירייה היה דומה כשתי טיפות מים לפרופסור שלי למתמטיקה שנחשב לגאון והיו שאמרו שלא ירחק היום והוא יקבל פרס נובל למתמטיקה.
כשעליתי לארץ , לא התעניינתי במה שהשארתי מאחור, וגם המרצה למתמטיקה שלי נשכח ממני, בניתי לי משפחה, עשיתי לי הסבה מקצועית והייתי עסוק בפרנסה עד שפתאום צץ בפניי אותו עובד עירייה שהזכיר לי את עברי.
החלטתי ללכת מחר, בהפסקה, לגן הזיכרון כדי לראות אם דמיוני תעתע בי הרי לא ייתכן שהגאון במתמטיקה מטאטא עלים, או שזה אדם שדומה לו או שיש כאן איזה סיפור מסתורי, ואולי גרוע יותר, סיפור של ריגול.
כנראה הזיכרונות מהתקופה של החיים ברוסיה הקומוניסטית שלי, צפו ועלו, חשבתי לעצמי, אחרת מה פתאום אני חושב על ריגול ושטויות כאלו בגן הזיכרון בחיפה, זה הרי ממש מגוחך.
למחרת פסעתי לגן הזיכרון ברגל מהעבודה היות ואני עובד ברחוב הרצל זה מספר דקות משם. רציתי לראות את עובד העירייה מקרוב ולראות שטעיתי ואין כאן שום פרופסור, אלא עובד עירייה ישראלי שאולי דומה לו ,ואני אבוא לאשתי ונצחק יחד על כך שאי אפשר לברוח לגמרי מהחוויות שעברנו שם, בברית המועצות.
חיכיתי כשאני אוחז שוב בעיתון שהבאתי איתי ליתר בטחון וכמו אתמול איך ששמטתי את העיתון הוא הופיע כך שיכולתי להתבונן בו מקרוב. זה היה ללא צל צילו של ספק הפרופסור שלי למתמטיקה.
רק ליתר ביטחון קראתי לו בשמו, פרופסור ייבגניי, אבל הוא הסתכל עלי בפליאה והמשיך ללכת, כאילו אינו מבין מה אני רוצה ממנו. עכשיו הייתי מבולבל לגמרי. ראיתי בפנים שלו שהוא באמת לא זיהה אותי, התלמיד שהיה אהוב עליו יותר מכל התלמידים, התלמיד שהיה יושב איתו, בסבלנות ובהתנדבות גם אחרי השיעורים ועוזר לו לפתור שאלות מתמטיות שהטרידו אותי. אפילו אם בשבילו אלו היו תרגילים פשוטים ולא היו אתגר מחשבתי עבורו, הוא תמיד נתן לי הרגשה שהוא שמח לחשוב איתי ושזאת הנאה צרופה עבורו לראות מישהו שכל כך מתעניין במתמטיקה. המשכתי לשבת על הספסל ושוב עלתה בי המחשבה הקודמת. זהו ,הוא בוודאי מרגל וכנראה הוא עבר אימונים וסיגל לעצמו את אותו מבט מנוכר שאינו מזהה אנשים מעברו. איך שמחשבה זאת עלתה במוחי, מצאתי גם פיתרון שיענה לי על השאלות. החלטתי לעקוב אחריו למחרת, כשהוא מסיים את העבודה בשעה ארבע, וניראה לאן הוא הולך ומה הוא עושה. חייכתי לעצמי שבטח אקבל איזה פרס על הפטריוטיות שגיליתי ועל המרגל שמצאתי ואיך שמי מתנוסס על העיתון ובכל הערוצים בטלוויזיה רבים מי יראיין אותי ראשון.
כל הלילה לא נרדמתי, אבל לא רציתי לספר עוד שום דבר לאשתי כדי לא להדאיג אותה שאולי אני עוקב אחרי מרגל מסוכן וחשבתי שיהיה הרבה יותר מרשים לבוא אחרי שתפסתי אותו, כשהתעלומה נפתרה.
למחרת יצאתי יותר מוקדם מהעבודה, ידעתי שיסלחו לי אחרי שיגלו את הסיבה.
הייתי כל כך מרוצה מעצמי שלא חשבתי לרגע שמדובר פה באדם שכל כך עזר לי ושכל כך הערצתי אותו, לפנים.

הגעתי בחמישה לארבע. הפרופסור שלי החליף לבגדים נקיים, רחץ את ידיו ובארבע בדיוק יצא לדרך ואני בעקבותיו.
היות ובגן הזיכרון יש הרבה שיחים יכולתי להתחבא אחריהם, אבל האמת היא שהפרופסור לא התבונן בכלל לאחור כאילו אין לו שום סיבה לדאגה. זה קצת נראה לי מוזר שמרגל לא חושש שיעקבו אחריו במיוחד אחרי שאתמול זיהיתי אותו וקראתי לו פרופ' ייבגני. אבל, בטח יש לו איזה אביזר שאיתו הוא רואה את כל מה שקורה מאחוריו והוא מחזיק אותו עכשיו בידיו.
משהו אפל ומסתורי מסתתר פה.
המשכתי לעקוב אחריו כשהוא עלה לרכבת התחתית ברח' הנביאים, התיישבתי בקרון הסמוך מחכה לראות מתי ירד. בתחנת הכרמל הוא ירד. זה התחבר לי כמו פאזל, זה הרי ברור למרגל יש מספיק כסף לגור בכרמל.
אחרי שירד לא המשיך ישר לביתו אלא נכנס לסופרמרקט שליד התחנה , כנראה כדי להתחמק ממני. נכנסתי אחריו, קניתי לי בקבוק שתייה וראיתי שהוא ממלא את העגלה בכל טוב ובטח ייקח לו הרבה זמן עד שייצא. לא רציתי לעורר חשד בסופרמרקט כשאני לא קונה כלום רק מחזיק בקבוק שתייה והחלטתי לחכות לו בחוץ. תפסתי מקום צפייה אסטרטגי שגם אם יצא מהיציאה האחורית אני אוכל לראות אותו.
אחרי חצי שעה הוא יצא ,עמוס בסלים ובדלת הקדמית.
הסלים היו כבדים וכל כמה דקות הוא עצר ונאנח. טוב, חשבתי לעצמי הוא בודק אם אני עוקב אחריו, ניראה מה הוא יעשה.
אחרי עשרים דקות, בערך, הוא נעצר ליד בית-דירות ישן. במקום להיכנס דרך הכניסה הראשית הוא הלך מסביב אל מאחורי הבית. בגב הבית למטה הייתה חתיכת דיקט, הוא הסיט אותה והתגלה פתח קטן, דרך הפתח הזה הוא זחל כשהוא מכניס שקית אחר שקית עד שהכול נכנס, שהכול נעלם לתוך החור החשוך הוא הושיט יד והניח את הדיקט חזרה למקומו.
זה כבר היה השיא, פרופ' ייבגני המכובד גר במקלט, או יותר נכון במעורה תת-קרקעית, מה קורה פה? זה מתאים למרגל אבל הייתי בטוח שאדם מכובד כמו פרופסור ייבגני לא היה מסכים לגור כמו חסר בית לאחר כל הכבוד והיוקרה שהוא היה אפוף בה כל חייו באקדמיה ובשכונה שבה הוא גר ,שם.
חשבתי שאולי הוא מסתתר שם עד שאני אסתלק, אז החלטתי לחכות עד שייצא. הערב כבר התחיל לרדת ולא הייתה שום תזוזה. לא התכוונתי ללכת משם עד שאני אמצא תשובה. התחיל להיות קריר ואני לא הייתי לבוש היטב אז התחלתי ללכת הלוך ושוב סביב הבניין כדי להתחמם. תוך כדי שאני צועד, יוצאת שכנה מהחלון וצועקת לי בקולי קולות: "אדוני מה אתה מסתובב פה שעות, מה אתה מחפש?"
אמרתי לה שאני מחפש מישהו ואם אני יכול לעלות אליה כדי לשאול אותה. היא נראתה לי מסוג הנשים שגרות לבדו וראשן תקוע בחלון די להיות מעודכנות בכל מה שקורה בשכונה שלה.
השכנה היססה אבל בסוף הסכימה ופתחה את הדלת אבל השאירה אותה פתוחה ליתר ביטחון. סיפרתי לי שאני עולה מברית-המועצות ולמדתי שם באקדמיה מתמטיקה עם פרופסור מאוד ידוע בשם ייבגני, ששמעתי שעלה גם לארץ והוא גר כאן בסביבה. אני מאוד רוצה לפגוש אותו, אמרתי לה, אז אני מסתובב פה אולי במקרה אני אתקל בו. כמובן שלא סיפרתי לה על גן הזיכרון ועל זה שאני חושד בו, לא רציתי שהיא תחשוד בי שאני קצת מטורלל.
"הא", אמרה השכנה, שעכשיו שמתי לב חשדה בי יותר מאשר קודם, "אתה, אולי מדבר על האיש שגר אצלנו במקלט, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, ואני לא יודעת אפילו אם הוא יודע איך קוראים לו" גיחכה לעצמה, "אומרים ששם, בברית המועצות הוא עבר כל מיני עינויים קשים, כדי להוציא ממנו איזה נוסחה שהוא גילה, עד שהמוח שלו נמחק והוא לא זכר אפילו מיהו. אז כבר לא היה בו צורך עבורם והוא לא היווה סכנה והם עזבו אותו לנפשו. אשתו עזבה אותו וחברים אותו הביאו אותו לארץ, כי הוא יהודי וסידרו לו עבודה כגנן. אבל עד היום הוא מפחד בלילה והוא רוצה לגור מתחת לאדמה במרתף, לבד, שם הוא מרגיש הכי בטוח. השכנים הסכימו כי הוא לא מזיק ושומר תמיד על המקלט שיהיה נקי ומסודר ולא יהיו שם עכברים, ותאמין לי שאני לא יודעת אפילו אם כל הסיפור הזה נכון, אבל הוא כל כך נקי ומסודר, והולך כל כך זקוף והוא כל כך מנומס שייתכן שבאמת יש משהו בסיפור ופעם הוא היה אישיות. באמת שלא מעניין אותי מה נכון ומה לא נכון כל זמן שהוא לא עושה צרות ושומר על המקום אנחנו מקבלים אותו ושותקים."
עזבתי את המקום ונסעתי הביתה. סיפרתי את הסיפור לאשתי ולמחרת בעבודה עד שעכשיו כמעט כל העיר מכירה את פרופסור ייבגני. הרבה פעמים חשבתי ביני לבין עצמי אם זה טוב שכולם יודעים עליו אבל מה שבטוח זה שלפרופסור ייבגני זה לא מזיק ואולי אפילו מועיל ,כי עכשיו כולם נותנים לו כבוד לא רק כפרופסור וכאדם אמיץ שלא ניכנע ומסר את חייו עבור נוסחה ולא זורקים זבל לדשא ,כאות הערכה, וכדי לחסוך לו עבודה.

ואני כששמעתי את סיפורו של אלכס חשבתי לעצמי הנה עוד איש שאיש לא הכיר ועכשיו הוא נוסף לשרשרת האנשים המוזרים, לאנשי התעלומה, והפעם תעלומה שכולם מתעניינים בה.
ומאז סיפורים מסיפורים שונים מהלכים בעיר על פרופסורים למתמטיקה מהטכניון ששמעו את הסיפור, ביקרו אותו ובחנו את ידיעותיו וגילו שהוא הנהן בראשו כשנתנו לו נוסחה נכונה ועיניו נצצו ,וכשהנוסחה לא הייתה נכונה הוא המשיך ללכת עם השקית השחורה ולאסוף את העלים היבשים, כך הלוך ושוב עד שהשקית התמלאה וכך הלאה עד השעה חמישה לארבע אחר הצהריים, אז רחץ את ידיו לבש את בגדיו הנקיים ובשעה ארבע בדיוק צעד לעבר הרכבת התחתית.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
39. Unellaalerpd accurac Vicki 4/21/2016 1:19:08 PM
38. Haha. I woke up down Lorin 4/20/2016 2:54:29 PM
37. Play infrmoative for Summer 4/19/2016 10:30:20 AM
36. נהדר ומרתק אורי חזן 5/1/2014 2:56:16 PM
35. פשוט מעולה אלי אופקים 12/31/2013 8:38:37 AM
34. פנינה אוחיון/ הכנן מגן הזיכרון בחיפה אילנה בר-שלום 12/28/2013 5:34:10 PM
33. מקסים, מרגש, וכיף לקרוא נעה גלברשטט 12/19/2013 8:09:51 AM
32. סיפור חד הבחנה ונהדר לקריאה רונן שלמה 12/17/2013 8:48:59 AM
31. סיפור מקסים אורטל ויסמן 12/11/2013 3:54:38 PM
30. סיפור יפהפה ומרגש על רוח האדם וכבודו חיה 11/28/2013 10:47:23 PM
29. חיה ווקס 11/28/2013 10:41:54 PM
28. מדהים רועי שמש 11/27/2013 2:24:39 PM
27. פרספקטיבה מעולה עומר הראל 11/26/2013 8:26:31 AM
26. סיפור מדהים עדי שמואל 11/25/2013 2:11:22 PM
25. סיפור שכתוב מכל הלב עודד בן עמי 11/24/2013 9:35:02 AM
24. סיפור יפה ומרגש אסף אוחיון 11/19/2013 2:55:00 PM
23. חמוד אופיר אלבז 11/19/2013 11:00:44 AM
22. מקסים! ריקי 11/14/2013 2:07:27 PM
21. מענין ומעורר מחשבות נוגות דב לב 11/14/2013 11:28:41 AM
20. הגנן "מגן הזיכרון" אוה בר 11/14/2013 11:17:09 AM
19. סיפור בטעם טוב אלכס לביא 11/14/2013 8:01:52 AM
18. מעולה ערן דדון 11/13/2013 2:21:35 PM
17. סיפור כתוב יפה מאוד אורן צבי 11/13/2013 8:15:34 AM
16. סיפור מעולה אפרת אליהו 11/12/2013 2:28:17 PM
15. הדמות של יבגני טובה שי הקורא 10/24/2013 2:48:53 PM
14. הגנן מגן הזכרון בחיפה / פנינה אוחיון אילנה בר-שלום 10/20/2013 11:50:47 PM
13. מקסים רינה אפשטיין 9/12/2013 4:53:10 PM
12. מענג לקרוא גילי ריבלין 8/12/2013 11:04:20 AM
11. כתוב מעולה שושי חן 8/12/2013 8:16:13 AM
10. מבט אל האנשים השקופים סמי שניר 6/11/2013 6:17:13 PM
9. אהבתי עודד בן שירן 6/11/2013 10:41:36 AM
8. כשרון כתיבה יוצא יוצא דופן אדיר אלקבץ 5/12/2013 4:53:31 PM
7. כתיבה מענגת משה אלקיים 5/12/2013 12:22:19 PM
6. ציון 10 יואל פרידברג 5/12/2013 8:26:14 AM
5. כתיבה במיטבה שרה דקל 4/12/2013 5:05:34 PM
4. סיפור מיוחד ומרתק אהוד אוחיון 4/12/2013 1:37:41 PM
3. פנטסטי אמיר בלאו 3/12/2013 9:54:10 AM
2. מרגש עמית 3/11/2013 4:46:47 PM
1. כיף לקרוא חיים ויטמן 2/12/2013 2:43:36 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign