צהלה כהן בר-לב

אמא כותבת בשנות הארבעים לחייה שאוהבת לדבר על עצמה בגוף שלישי.
שנים  כותבת למגירה. השנה האחרונה הייתה שנה של סגירת מעגלים פורה ומפרה כך שהיומן הנוכחי הושלם ובעקבותיו אחד חדש המתאר: אמא מול בנות עשרה מתבגרות המתבגרת למולן.

אפשר למצוא אותי בפייסבוק
:   ZAHALA COHEN BAR-LEV

ברובריקת התוכן מצורף דף מהיומן.

תמונה -  לא הבנתי אם בתמונה של הכותבת  אתם מעוניינים או של היומן, על כל פנים תמונה אפשר למצוא בפייסבוק וליומן טרם הומצאה תמונה .

 יצירות

שם היצירה שפה ת. הוצאה תאור גרסה למכירה מס' קטלוגי  
ממרחק אביא לחמי פרולוג לספר שירה... (אם יש דבר כזה בכלל, ואם לא אז סתם הקדמה) אוקטובר אלפיים ותשע. אמריקה. קליפורניה. בוורלי הילס, (לא בדיוק זו שעולה במחשבה ראשונה). אותו בית. אותה ארץ. רק אני אחרת. אוקטובר אלפיים ושמונה, לפני שנה , האויר היה אותו אויר. התקופה היתה אותה תקופה, ובכל זאת איני כשהייתי. לעולם לא אהיה עוד. ביוני אלפיים ושש נכנסתי לארה"ב כתיירת, עם שלוש בנות (בעלי כבר היה פה מאפריל), והרבה חלומות במזוודה. חלומות יש לומר שנרקמו שנים קודם, בנעוריי. מאחור הותרתי הורים ומשפחה, וגם כמה חלומות שהתגמדו לעומת החלום הגדול. אמריקה. כאילו באמריקה היתה התשובה לכל מאווי הנפש. כמו ילדה קטנה ששנים רצתה את הבובה מחלון הראווה, והנה אחזתה היא בידה. ההתחלה היתה קסומה. הבובה בידי וכל כולי, עסוקה בלראות כמה יפה היא. עם הזמן התחילו ההשוואות בין הבובה הנוכחית לבובות האחרות. בין החלום הגדול לבין החלומות הקטנים שהשארתי מאחור. נקודת השבירה היתה ביולי אלפיים ושמונה, פתאום העזתי לשאול אותי מה קרה? איך יש לי את כל מה שאויתי לו, ואני לא שמחה? איך אני חיה את החלום (שלי) ורע לי בנשמה? כמו לקבל מתנה ולגלות שכל יופיה היה טמון באריזה. הפנים? זוועה! אפילו לא זוועה, ריק מתוכן. איזה מין מתנה היא זו? ריקה לא שווה. עכשיו אני רוצה להחזירה ולקבל תמורה. כן בטח.. מה עם הזמן שאיבדתי ? האם אני יכולה להחזיר את הזמן? האם אני יכולה לחזור לנקודה ממנה יצאתי? בסבך השאלות מצאתי תשובה. והתשובה הראשונה לעצמי היתה - הביתה! חזרה. אלא שהתשובה גררה אחריה שאלה חדשה - מה אם גם הפעם אני רוצה דבר שאחריתו תתברר כשגיאה? הלכתי לאיבוד. התיסכול היה רב. רציתי לצעוק שמישהו יחלץ אותי, ויקח אותי הביתה. עכשיו. בעיה בפני עצמה. איפה לצעוק? בבית? ברחוב? בים? מי ישמע? זה טוב שמישהו ישמע? מישהו בכלל צריך לשמוע? אני בכלל צריכה לצעוק? איזה טירוף! הרגשתי איך אני משתגעת. איך לאט לאט אני מתעטפת בחושך. איך אני בונה לי עוד נדבך בתיסכולי כי רב. איך עולים בי עוד ועוד תהיות על חיי וגורלי. רצו לי בראש תמונות מילדותי. מנעוריי. מבגרותי. מנישואיי. כאב לי. כאב לי בגוף ובנשמה. רציתי למחוק הכל ולהתחיל מחדש. רציתי שהעולם יעצר לרגע, רק לרגע קט, כדי שאוכל לחשב את צעדיי. רציתי למות. כל זה מתרחש בתוכי, בעוד אני צריכה להמשיך לתפקד ביום יום כאמא, כאשה וכאדם ראוי לעצמי. כלום. נכנסנו לתקופת החגים, מה שהעצים עוד יותר את התחושה שאני רוצה הביתה. חסרו לי הריחות. חסר לי הבית שהשארתי מאחור. חסרו לי הורי שילטפו לי את הראש, ויאמרו שזה לא נורא. בכיתי עד שנמאס לי לשמוע אותי בוכה, עד שנמאס לי לנגב לעצמי את הדמעות. הרגשתי קורבן של עצמי. קורבן של הבחירות העגומות שלי, שנעשו מתוך תשוקה, מתוך תאווה. חיפשתי אשמים, אבל רק אותי היה לי בנמצא. אני צריכה תעסוקה. לא יודעת מה. אני אחפש עבודה. מה אעשה? מה נבראתי לעשות? אחרי החגים אמרתי. אני חייבת למצוא משהו שיסיח את דעתי . אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק ,בטח לא למות, יש לי בנות לדאוג להן, ולראות רק את עצמי, זה פינוק שלא יכולתי לממן. ... יום כיפור, לפני שנה ,הלכתי לבית הכנסת. פחות בשביל לשמוע את השופר, ויותר כדי להעביר את הזמן עד לקפה הראשון, (וגם סיגריה), של אחרי הצום. בית הכנסת היה מלא, ובמגרש החניה הצמוד אליו, הסתופפה קבוצת אנשים שחיכו לשמוע את קול השופר מכריז על סיום החג. כמה נשים עם ספרים בידן, חילקו לעומדים סידור תפילה מוכן בעמוד הנכון, על מנת שיקחו חלק בקריאת הנעילה. חלק נענו. חלק לא. אני, כמובן,בין אלה שכן. בגילי המופלג טרם למדתי להגיד לא. סידור תפילה בידיי, פעם ראשונה בחיי. עשיתי את עצמי קוראת. קולות תפילה נבללו בקולות של איך עבר היום, וקריאות של ילדים. מדי פעם, עיני עקבה אחרי פנים מוכרות יותר ופחות, תוך חיוכים מאולצים לאלה שיותר, וגם לאלה שפחות. מי מכל אלה, שחייך אליי בחזרה, יודע מה עובר עליי? האם מי מהם היה מחייך אליי לו היה רואה איזה חור יש לי בפנים? מישהו רואה את החושך שלי מלבדי? אם אני אצעק עכשיו, בדיוק עכשיו, מישהו ישמע? לפני שעניתי שמעתי אותי צועקת בקול של יבבה חנוקה, מתפללת לאלוהים בשקט שישמע אותי צועקת, שישמע אותי בוכה. קול שופר נשמע גם כן, זו שעת הנעילה. ... כמה ימים אחר כך, בעודי חוזרת מפיזור בוקר רגיל, של בנותיי בבתי הספר, שמעתי אותי בוכה. שוב. הפעם לצלילי מנגינה שבקעה מהרדיו, ולקחה אותי רחוק. תוך כדי נהיגה, עם דמעות בעיניים, קרן שמש נגעה בי, ויבשה דמעה מעל לחיי. הבטתי לשמיים, מחפשת את אותה קרן שמש, וגיליתי רק תכלת. חייכתי, בהתחלה מבלי משים, אבל מיד שמעתי אותי צוחקת. משהו קרה לי, באותו רגע, לא הבנתי מה. כל אותו יום הסתובבתי במן תחושה מוזרה שאפפה אותי, עד שברגע מסויים גמלה בי ההחלטה. אחרי החגים אתיישב לכתוב יומן. יומן שירה שנתי. סיפורים אני לא יודעת לספר, ובתוך סבךחיי לא ראיתי איך אני בונה עלילה, ועוקבת אחריה. על מה אני אכתוב בו, ומה תהיה ההתחלה, לא ידעתי לענות, אבל הבטחתי לעצמי שזה יהיה הדבר, לו ייחלתי, שיסיח את דעתי. זה כשלעצמו שימח אותי. ההחלטה. אכתוב יומן על החיים שלי אמרתי, אבל אותם כבר היכרתי כל כך טוב שידעתי עוד בטרם התחלתי שיהיה לי משעמם. גם איזה חיים בדיוק יש לי לתאר ביומן כזה? של אמא? של אישה? מה עשיתי בחיי עד כה ששווה נייר כתיבה? למדתי. התגייסתי. עבדתי. למדתי. נישאתי. ילדתי. למדתי שוב ... ומה נהיה? יש לי כמה תעודות במגירה. אז אני אכתוב על כמה רע לי אמרתי, אבל כמה באמת רע לי? זה ימלא יומן שנתי? מלבד, איזה זכרון עגום זה להשאיר יומן עם טעם רע, מה יעשה בו מי שימצא? טוב. אני אכתוב יומן של שאלות. יש לי הרבה, אמרתי, אולי לכתוב אותם יעזור לי למצוא להן תשובות. צחקתי. הפעם ממשחק מילים של עצמי. חשבתי, שאם אני אכתוב את כל השאלות ובאמת אמצא להן תשובה, זה יהיה כמו לצאת בשאלה, ולחזור בתשובה. ואני בכלל לא דתייה. אף פעם לא הייתי. בכל אופן, פתרתי את עצמי מההתלבטות בכך, שיש לי זמן להחליט, אחרי הכל "אחרי החגים" זה עוד כמה ימים. ההתעסקות ביומן, ומה יהיה בו ,הקלה עליי במידת מה את התסכול . הגעתי להסכם עם עצמי שיהיה זה יומן שאלות, ואני מתחייבת לכתוב בו אחת לשבוע, לכל הפחות. זו תהיה העבודה שלי. פעם בשבוע אני אשב, ואכתוב את כל השאלות שיש לי בראש. עבודה בהתנדבות, לעצמי. אף אחד לא ידע על כך, אמרתי לעצמי, ואם מישהו, במהלך השנה, ישאל אותי מה אני עושה או במה אני עובדת, אני רק אחייך לו ואומר, איני עושה דבר. זה כשלעצמו הישג נדיר, שמישהו ישאל מה אני עושה ולא אענה ברעדה. כאילו שמה שאני עושה יגדיר אותי ואת הסביבה. כאילו מה שאני עושה ימלא את ה"מה נשמע"? "אחרי החגים" מתקרב, ואני מחכה לו בקוצר רוח. שתתחיל כבר השנה בלוח. להתחיל מבראשית. המילה הזו בראשית תפסה לי קצה חוט של מחשבה, ולא הרפתה. אחרי החגים וראשיתה של השנה. לא יודעת איך ומה, התגלגלה לי לראש פרשת השבוע. נזכרתי, (מבלי שאדע שפעם ידעתי) שבסוף החגים מסיימים את הקריאה בתורה, ושלכל שבוע יש פרשה. בראשית - פרשה ראשונה. זהו זה. יש לי החלטה. לכתוב לעצמי יומן. יהיו בו שאלות ואולי גם תשובה. פעם בשבוע אכתוב בו הכל . רגע לפני שאכתוב בו, אקרא את הפרשה. כדי להחכים, זו היתה ההתניה. המעשה שיהיה כך היה. שבת בבוקר. כוס קפה. בראשית פרשת השבוע, ואני קוראת את הפרשה המקראית, בשפת התורה. מסיימת לקרוא. כותבת שאלות וגם כמה תשובות, ביומן, שהרי הוא לפניכם...
לפרטים נוספים

 תגובות

אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ נבנה על ידי EKDESIGN ע"י ekdesign